וידוי זה מכיר בצדקתו המוחלטת של ה' בהבאת הפורענות הקשה על עם ישראל. במקום להטיח טענות כלפי שמיים על חומרת העונש, עולה כאן ההבנה כי החורבן הוא תוצאה ישירה ומוצדקת של התעלמות מאזהרותיו, ובאופן פרדוקסלי אף טמונים בו יסודות של חסד והצלה.
הפרשנים מסכימים כי המילה וַיִּשְׁקֹד מבטאת עניין של מהירות והקדמה [מצודת ציון, אבן עזרא]. עם זאת, הם נחלקים בהבנת המניע למהירות זו של הופעת הרעה, ומציגים שתי גישות עיקריות המאירות את האירוע מזוויות שונות.
על פי הגישה הראשונה, מהירות הפורענות מבטאת את החמרת הענישה. בתחילה, ה' הביא את הייסורים לאט ובאופן מדורג כדי לאפשר חזרה בתשובה, אך משעם ישראל סירב להקשיב לקולו, באו המכות הבאות בשקידה, במהירות ובבת אחת [מלבי"ם]. ה' מיהר להביא גלות אחר גלות ברצף מתוך מטרה לעורר את העם, אך הם לא לקחו מוסר מהגלות הראשונה [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא], והוא שמר להביא את הרעה בדיוק בזמן שעליו התריע מראש [ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת רואה בהקדמת הפורענות אקט של צדקה והצלה. ה' בחר למהר ולהביא את הגלות מוקדם מן הזמן שנקבע לה, כדי למנוע מצב שבו העם יגיע לכדי השמדה מוחלטת. בכך הוא הבטיח שתישאר לעם ישראל שארית חיה [רש"י, אלשיך]. נדבך נוסף לגישה זו מציע כי מידת הרחמים של ה' היא זו ששקדה ומיהרה להצטרף אל הרעה, כדי להעניק לעם ישראל כוח אמיץ ויכולת פלאית לשרוד את הסבל מבלי לכלות בו [אלשיך].
לאור זאת, ההצהרה כִּי־צַדִּיק מוארת באור כפול. מצד אחד, ה' צודק לחלוטין בדין ואין לעם כל עילה לתלונה, שהרי הוא עשה כל מאמץ להחזירם למוטב והזהיר אותם מראש, אך הם בחרו שלא להקשיב [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מצד שני, המילה צדיק מתפרשת מלשון צדקה וחסד; ה' פעל עמנו לפנים משורת הדין כשהקדים את הגלות כדי להחיותנו, ודווקא חסד עצום זה מעצים את אשמתנו על כך שנותרנו כפויי טובה, הקשינו עורף ולא שמענו בקולו [רש"י, אלשיך].