וידוי זה מציג פירוט מעמיק והדרגתי של ההתרחקות מדרך ה', תוך פריטת החטאים לסוגים ולרמות שונות של חומרה. הפרשנים מציעים שתי דרכים מרכזיות להבנת רצף הפעלים הפותח את הפסוק. הגישה הראשונה מחלקת את החטאים לפי תחומים ומניעים [מלבי"ם]. לפי גישה זו, חָטָאנוּ מתייחס לעבירות שבין אדם למקום הנובעות מתאווה, וְעָוִינוּ מצביע על חטאים שבין אדם למקום הנובעים מעיוות השכל ומכפירה, ואילו הִרְשַׁעְנוּ (מילה הנקראת כך על פי מסורת הקריאה, אף שהיא נכתבת "והרשענו" [מנחת שי]) מתייחסת לעבירות שבין אדם לחברו. על גבי כל אלה נוסף וּמָרָדְנוּ, המבטא מעילה ומרד של ממש, ולא רק כניעה ליצר.
גישה שנייה מסווגת את החטאים לפי אופן ביצועם [יוסף אבן יחיא]: חָטָאנוּ במעשה, וְעָוִינוּ בדיבור, הִרְשַׁעְנוּ במחשבה, וּמָרָדְנוּ משמעו שעשינו את כל אלה במזיד.
לגבי המילה וְסוֹר, מבחינה דקדוקית מדובר בשם הפועל שמשמעותו פשוטה כ"סרנו" [אבן עזרא]. עם זאת, רוב הפרשנים מדגישים כי צורה זו מבטאת תהליך מתמשך של הווה. כלומר, לא רק שחטאנו בעבר, אלא אנו הולכים וסרים מן הדרך ללא הרף [רש"י, מצודת דוד]. יש המדגישים כי ההתרחקות ממשיכה להתרחש בהווה גם לאחר שהעם כבר נענש על חטאיו הקודמים [אלשיך].
עצם הסור מן הדרך מתפרש כפעולה מכוונת שנועדה להכעיס את ה' [יוסף אבן יחיא]. לחלופין, הדבר מצביע על ניתוק מוחלט; בעוד שישנם חוטאים הממשיכים לקיים מצוות מעשיות מתוך הרגל, כאן מתואר מצב שבו העם מסיר עצמו לחלוטין מקיום המצוות, דבר המעיד על עוצמתו הגדולה של המרד [אלשיך].
בסיום הפסוק, ההתרחקות מחולקת לשני כיוונים: מִמִּצְוֹתֶךָ מכוון כנגד החטאים והעוונות שבין אדם למקום, ואילו וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ מכוון כנגד הרשע שנעשה בין אדם לחברו [מלבי"ם].