תקופת ימי הבית מגיעה אל קצה, והנבואה מפרטת את השתלשלות האירועים שיובילו לחורבן ירושלים ואובדן ההנהגה. התקופה מוגדרת וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, כאשר יתרת השנים אינה נספרת משום שאינן מהוות מחזור שמיטה שלם [מצודת דוד].
בשלב זה יִכָּרֵת מָשִׁיחַ. המילה משיח בהקשר זה אינה מתייחסת לגואל העתידי, אלא משמשת כתואר לשר ומנהיג חשוב [רש"י]. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לסילוק ההנהגה וקץ המלוכה הישראלית [אבן עזרא], ובפרט להריגתו של אגריפס, המלך האחרון שמשל בימי החורבן [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לדעת המלבי"ם, הכריתה כוללת גם את הריגת הכהן הגדול האחרון, כך שלא נותר לעם מנהיג מתוכו. בעקבות כך המצב יהיה וְאֵין לוֹ, כלומר המנהיג איננו, לא נותר לו דבר בעולם והוא חסר מקום [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שונה לחלוטין קושרת את המילה משיח לדמותו של כורש מלך פרס, ומפרשת שהפסוק מתאר את הפסקת מלאכת בניין המקדש משום שלא היה מי שיעזור לו [יוסף אבן יחיא].
לאחר סילוק ההנהגה, וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ, שהם ירושלים ובית המקדש [רש"י, מצודת דוד], צפויים להרס. הפסוק מציין כי אותם יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, והפרשנים מזהים את הנגיד עם טיטוס או אספסיאנוס, ואת העם עם הצבא הרומי [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. ישנה אבחנה מעניינת בכך שההשחתה מיוחסת ל"עם הנגיד" ולא לנגיד עצמו. הסיבה לכך היא שטיטוס עצמו ריחם על העיר ולא רצה בהחרבת המקדש, אך החיילים הרומיים פעלו על דעת עצמם והשחיתו אותו [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].
תהליך החורבן מתואר במילים וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף. המילה שטף מושאלת מזרימה מהירה וחזקה של מים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. קיימת מחלוקת לגבי מושא הקץ: גישה אחת מסבירה שהקץ של ירושלים והמקדש יהיה כרוך בהרס עצום ומהיר כשטף מים [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. גישה שנייה טוענת שהפסוק מתאר דווקא את סופו של העם הרומי המחריב, שעתיד לחוות כליון ואבדון שוטף על ידי מלך המשיח [רש"י, מצודת דוד].
בסיומו של התהליך, המצב נשאר מקובע וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. משמעות המילה נחרצת היא חיתוך, גזירה והחלטה סופית [רש"י, מצודת ציון]. כלומר, נגזר על העיר שתישאר הרוסה, כרותה ושוממת, וזאת עד לתקופת המלחמה האחרונה בסוף הימים, המזוהה כמלחמת גוג ומגוג [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].