בלב תפילת התחנונים, הפנייה אל ה' נשענת על תקדים היסטורי של חסד שאינו תלוי בזכות. התפילה קושרת בין יציאת מצרים לבין מציאות הגלות הנוכחית, ומדגישה כי ישועת ישראל מעולם לא נבעה משלמות מעשיהם, אלא מרצונו של ה' לרומם את שמו בעולם.
הפסוק נפתח בפנייה וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ ונחתם בהצהרה חָטָאנוּ רָשָֽׁעְנוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו רצף רעיוני אחד של וידוי: ועתה ה', הננו שבים ומתוודים לפניך כי חטאנו ורשענו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי המילה חָטָאנוּ מתייחסת לחטאים שנעשו במעשה, ואילו רָשָֽׁעְנוּ מתייחסת לחטאים שנעשו במחשבה [יוסף אבן יחיא]. מנגד, יש הרואים בפתיחה זו בקשה ישירה אל ה': שמע את תפילתנו, סלח לעוונות שעליהם התוודינו, ופעל ללא דיחוי להאיר פניך על המקדש החרב [אבן עזרא].
ההזכרה של יציאת מצרים נועדה לבסס את בקשת הרחמים. הפרשנים מסבירים כי גם כאשר ה' גאל את ישראל ממצרים, הם לא היו ראויים לכך מצד מעשיהם, אלא היו חוטאים ושקועים בעבודה זרה בדיוק כמו המצרים [מלבי"ם, אלשיך]. לאור זאת, המילים בְּיָד חֲזָקָה מקבלות משמעות עמוקה: ה"כוח" לא נדרש כדי להכניע את פרעה או את צבאו, שהרי הם כאין וכאפס מול ה', אלא כדי להתגבר על מידת הדין. שרם של המצרים קטרג וטען שאין הבדל בין העמים, ולכן נדרשה "יד חזקה" של רחמים אדירים כדי לשדד את המערכות, להכריע את הדין ולגאול את ישראל חרף היעדר זכויותיהם [אלשיך].
באמצעות הגאולה, ה' פרסם את גדולתו בעולם, ועל כך נאמר וַתַּעַשׂ־לְךָ שֵׁם, כלומר התפרסמת ונודעת בעמים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], פרסום שהתמיד מאז ויישאר לנצח [יוסף אבן יחיא]. המילים כַּיּוֹם הַזֶּה מחברות את העבר ההיסטורי אל ההווה של הגלות. ה' ממשיך לעשות לו שם גדול גם בגלות בבל, כאשר הוא מציל את חנניה וחבריו מכבשן האש ואת דניאל מגוב האריות, ובכך מרומם את קרנם של ישראל בעיני הגויים ושרי המדינות [אלשיך].
מתוך כך, סיום הפסוק חָטָאנוּ רָשָֽׁעְנוּ אינו רק וידוי יבש, אלא טענה כבירה כלפי שמיים: כשם שגאלת אותנו ממצרים רק למען שמך הגדול ולמרות שהיינו חוטאים, וכשם שאתה ממשיך לעשות לך שם מפורסם גם היום בגלות – כך ראוי שתושיע אותנו עתה למען שמך, אף על פי שאנו עדיין מודים כי חטאנו ורשענו [מלבי"ם, אלשיך].