עמידתם של ישראל מול ה' לאחר חטאיהם הקשים אינה נשענת על זכויותיהם, אלא על מידותיו של הבורא. הביטוי לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת מלמד כי מידות אלו מסורות ונמצאות בידיו בלבד [מצודת דוד]. המילה מָרַדְנוּ מדגישה את חומרת המעשים, שכן אין מדובר בחטאים שנעשו בשגגה ובטעות, אלא במעשים שנעשו במזיד ומתוך מרד של ממש [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, אלשיך].
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת הקשר בין רחמי ה' לבין המרד בו. הגישה הראשונה מתמקדת בעצם הקיום. מכיוון שחטאנו במזיד, היינו ראויים על פי שורת הדין לאבדון מוחלט. העובדה שלא כלינו בעוונותינו היא ההוכחה לרחמי ה' עלינו [רש"י, יוסף אבן יחיא], ובלעדי רחמים וסליחות אלו פשוט לא היינו יכולים להמשיך לעמוד ולהתקיים [מצודת דוד].
גישה נוספת מדגישה את חוסר הזכאות שלנו. אדם שחוטא בשגגה עשוי להיות ראוי לרחמים ולסליחה מצד עצמו, אך מכיוון שאנו חטאנו מתוך מרד, איבדנו כל זכות שכזו. לכן הרחמים מיוחסים רק לה', שכן הוא מרחם וסולח למען כבוד שמו, ולא בזכותנו [מלבי"ם]. במצב כזה, כל שנותר לנו לעשות הוא רק לבקש את רחמיו [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מוצגת תפיסה ולפיה המרד הוא דווקא זה שמבליט את גודל הרחמים. המרד נחשב לעוון החמור מכל, וניתן היה לחשוב שה' לא יסלח עליו. אולם, דווקא העובדה שה' מוכן לסלוח אפילו על מרד כה חמור, היא זו שמוכיחה ומפרסמת בעולם את עוצמת הרחמים והסליחות הייחודיים והעצמיים שלו [אלשיך].