בשיא תחנוניו, הפנייה עוברת מבקשה כללית על העם לזעקה אישית ולדאגה לכבוד השכינה ולמקום משכנה. דניאל מבקש מה' להקשיב אל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תַּחֲנוּנָיו, כלומר לתפילתו ולתחנוניו שלו [ביאור שטיינזלץ]. בשלב זה, לאחר שהתפלל בעד כלל ישראל, הוא עובר להתפלל בשמו האישי כעבד ה' [יוסף אבן יחיא], ומבקש שאפילו אם אין לעם זכויות, ה' יסכים לפחות לשמוע את התפילה ולא לדחותה, מתוקף היותו "אלוהינו" [אלשיך].
מוקד הבקשה הוא וְהָאֵר פָּנֶיךָ, ביטוי מליצי שמשמעותו פנייה אל המקדש בפנים מאירות ושוחקות [מצודת דוד]. כעת, המקדש שרוי בחושך משום שה' הסתיר את פניו ממנו [יוסף אבן יחיא]. השכינה אמנם לא עזבה את המקום, אך בגלל החטאים היא שרויה שם בעצב ובהסתר פנים. לכן, הבקשה אינה להחזיר את השכינה מאי-קיום, אלא לחדש את הארת הפנים והשמחה במקום החושך וההעדר [אלשיך].
את בקשתו חותם דניאל במילים לְמַעַן אֲדֹנָי, שכן לאחר שהציג את תפילתו ואת מצבו השומם של המקדש, זוהי הטענה החזקה ביותר שהוא יכול להציג – בקשה שה' יעשה זאת למען עצמו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הבקשה נשענת על הצורך למנוע חילול השם; כל עוד המקדש, שעליו נקרא שמו של ה' [רש"י], עומד שרוף ושועלים מהלכים בו, הגויים עלולים לומר שלצד המיוצג אין כוח להושיע [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, מלבי"ם]. מעבר לכך, הבקשה למען ה' היא למען כבוד השכינה עצמה הנמצאת בגלות, שכן אין זה מכבודה לשכון בבית חרב ועצוב [חומת אנך, אלשיך].