דניאל, פרק ט׳, פסוק ז׳

Daniel 9:7Sefaria

לְךָ֤ אֲדֹנָי֙ הַצְּדָקָ֔ה וְלָ֛נוּ בֹּ֥שֶׁת הַפָּנִ֖ים כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ וּלְיֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלַ֔͏ִם וּֽלְכׇל־יִשְׂרָאֵ֞ל הַקְּרֹבִ֣ים וְהָרְחֹקִ֗ים בְּכׇל־הָֽאֲרָצוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתָּ֣ם שָׁ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֥ר מָֽעֲלוּ־בָֽךְ׃

תפילתו של דניאל מציגה ניגוד חריף בין שלמות הנהגתו של ה' לבין שפלותו של העם הגולה. מתוך עומק החורבן, ההכרה באחריות למצב אינה מובילה לייאוש, אלא להבנה צלולה של מאזן הצדק והאשמה בין הבורא לנבראיו.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה מהווה צידוק הדין. כלומר, המשפטים והפורענויות שהביא ה' על העם הם מוצדקים לחלוטין והצדק עמו. עם זאת, ישנה תפיסה שונה הרואה במילה "צדקה" ביטוי לחסד ורחמים, לפיה ה' עשה עמנו צדקה בכך שלא כילה אותנו לחלוטין והשאיר לנו שארית בגולה [מצודת דוד, אלשיך]. בנוסף, הצדקה האלוהית מתבטאת בכך שה' מעניק לעם דרכים קלות ופשוטות לזכות ברחמים ולקרב את הגאולה [חומת אנך].

לעומת הצדק האלוהי, עומד הביטוי וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים. הבושה נובעת מההכרה כי העם הביא את האסון על עצמו. הבושה שייכת לעם בלבד ולא לה' – הגלות אינה נובעת מכך שקצרה ידו של האל מלהושיע, אלא מעוונות העם המעכבים את פדותו [מצודת דוד]. יתרה מכך, אדם עלול לטעות ולחשוב שגם כלפי מעלה ישנה "בושה" לקבל חזרה עם שבגד והמיר את כבודו באלילים. לכן דניאל מדגיש שהבושה כולה מוטלת עלינו, ואילו לה' נותרת רק הצדקה שבהשבת נדחיו [אלשיך].

בושה זו אינה רק תחושה פנימית, אלא חרפה פומבית מול אומות העולם בְּכָל הָאֲרָצוֹת. הגויים יודעים שהגלות באה כעונש על חטאי ישראל, וכאשר אף העמים הנוכריים מכירים בגדולת ה', מתחדדת הבושה של ישראל שעזבו אל כה גדול לטובת עבודת אלילים ריקה [מלבי"ם, אלשיך].

חלוקת הפסוק לקבוצות שונות מתארת את היקף הבושה החלה על כל חלקי העם. הפרשנים מסבירים כי לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם מתייחס לגולים שהוגלו סמוך יותר לארץ ישראל, כדוגמת גלויות יהויכין וצדקיהו, והם מוגדרים כהַקְּרֹבִים. לעומתם, וּלְכָל יִשְׂרָאֵל מתייחס לעשרת השבטים שהוגלו שנים רבות קודם לכן על ידי אשור, והם מוגדרים כהָרְחֹקִים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].

המילה הִדַּחְתָּם משמעותה שפיזרת אותם בגלות [ביאור שטיינזלץ], והמילה בְּמַעֲלָם מתפרשת כחטא, פשע ובגידה כלפי ה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מתוך ענווה עמוקה, דניאל כולל את עצמו יחד עם העם באומרו בלשון מדבר וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים. אולם, כאשר הוא מציין את סיבת הבושה, הוא עובר ללשון נסתר ואומר בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ (במעל שלהם), כדי להוציא את עצמו מכלל החוטאים, שכן הוא אישית לא חטא והוגלה רק בעוון דורו [יוסף אבן יחיא].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק ו׳
פסוק ח׳

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.