דניאל, פרק ט׳, פסוק ז׳

המשפטים והפורענויות שהביא ה' על העם מוצדקים לחלוטין, ולכן נאמר לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה, אף שיש הרואים בכך גם ביטוי לחסד האלוהי שהותיר שארית לעם ולא כילה אותו. לעומת הצדק האלוהי מודגש כי וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים, שכן הגלות אינה נובעת מחולשת האל אלא מחטאי העם, וזוהי חרפה פומבית מול אומות העולם בְּכָל הָאֲרָצוֹת. בושה זו חלה על כל חלקי העם שפיזרת בגלות אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם, הן לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם המוגדרים כהַקְּרֹבִים, והן וּלְכָל יִשְׂרָאֵל המייצגים את עשרת השבטים וְהָרְחֹקִים. דניאל כולל את עצמו בענווה בבושת העם, אך כאשר הוא מזכיר את סיבת הגלות, שהיא פשעם ובגידתם של ישראל בה', הוא עובר ללשון נסתר ואומר בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ, כדי להדגיש שהוא עצמו לא חטא.