וידויו של דניאל מציג תמונה כאובה של אומה שלמה שהפרה את הברית שניכרתה עמה, וכעת היא ניצבת מול התממשותן המלאה של אזהרות העבר. הפסוק אינו רק תיאור של עונש, אלא הכרה מוחלטת בקשר הישיר שבין העקשנות הרוחנית של העם לבין החורבן שבא עליו.
החטא מתואר ככזה שהקיף את האומה כולה. המילים וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ מדגישות כי המרידה לא הייתה נחלתם של יחידים בלבד, אלא של העם כולו [מלבי"ם, אלשיך], תוך כוונה תחילה להכעיס [יוסף אבן יחיא]. יש המרחיבים כי העבירה כללה לא רק את התורה שבכתב, אלא גם את התורה שבעל פה [אלשיך]. במקביל, המילה וְסוֹר מצביעה על כך שהעם הלך וסטה בהתמדה מן הדרך הנכונה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], תוך התעלמות מוחלטת מקולם של הנביאים שניסו להחזירם למוטב [מלבי"ם].
כתוצאה ממרידה מתמשכת זו, הגיעה הענישה הקשה: וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ. הפועל וַתִּתַּךְ מבטא יציקה, הרקה והגעה בעוצמה, בדומה למטר עז הנשפך ארצה [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. הפרשנים נחלקו לגבי אופן שפיכת הזעם הטמון במילה זו: גישה אחת גורסת כי העונש ניתך על העם בבת אחת ובצורה מוחלטת, לאחר שהתעלמו מכל האזהרות הקודמות [מלבי"ם]. לעומתה, גישה אחרת רואה בביטוי זה דווקא רמז לרחמי ה', שכן העונש הותך וניתך טיפין טיפין, כנוזל, כדי לרכך את עוצמת המכה ולא להביאה בבת אחת [אלשיך].
העונש שניחת על העם מתואר כהָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה, כלומר הקללה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] והעונש על הפרת ברית השבועה שקיבלו עליהם ישראל בהר סיני [רש"י, מצודת דוד]. הפרשנים עומדים על כך שהפסוק מכוון באופן ספציפי לקללות המופיעות בספר דברים (פרשת כי תבוא), ולא לתוכחה שבספר ויקרא (פרשת בחוקותי). הסיבה לכך כפולה: ראשית, הקללות בספר דברים אכן לוו באלה ובשבועה; ושנית, הן נאמרו מפי משה רבנו עצמו כשליח ה', מה שמסביר במדויק את הניסוח אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, אלשיך].
בעוד שהקללות בספר ויקרא נאמרו ישירות מפי ה' כהתראה הדרגתית שנועדה לעורר לתשובה, הקללות בספר דברים באו כעונש סופי על חטאי העבר לאחר שהעם הקשה את עורפו ולא שב מדרכו [מלבי"ם]. עם זאת, יש המציינים כי דניאל בוחר להזכיר בתפילתו דווקא את הקללות של ספר דברים משום שהן נחשבות קלות ומתונות יותר מאלו של ספר ויקרא, ובכך הוא מבקש לעורר את רחמי ה' על עמו [אלשיך].
הפסוק נחתם בהכרה הפשוטה והנוקבת כִּי חָטָאנוּ לוֹ. המילה "לו" מכוונת לה' [אבן עזרא], ומסכמת כי כל הקללות והעונשים לא באו באקראי, אלא כתוצאה ישירה, צודקת והכרחית לכך שהעם חטא לאלוהיו [מצודת דוד, מלבי"ם].