קורותיו של העם היהודי, על מעגלי החורבן, הגלות והגאולה שבהם, אינם רצף אירועים מקרי, אלא תוכנית אלוהית מדויקת. קיימת גזירה שמימית הקוצבת מראש מסגרת זמן היסטורית שבה האומה תעבור תהליך עמוק של זיכוך וכפרה, שבסיומו יושבו על כנם הצדק המוחלט, הנבואה והקדושה העליונה.
הזמן המוקצב בתחילת הדברים, שָׁבֻעִים שִׁבְעִים, מתפרש על ידי רוב הפרשנים כשבעים שמיטות, דהיינו תקופה של ארבע מאות ותשעים שנה. תקופה זו מתחילה מחורבן בית המקדש הראשון, כוללת את שבעים שנות גלות בבל, ומקיפה את ארבע מאות ועשרים שנות קיומו של בית המקדש השני. המילה נֶחְתַּךְ משמעותה נגזר, מלשון כריתה וחיתוך. גזירה זו של זמן נועדה לכפר על חטאי העבר; גלות בבל בת שבעים השנה באה כעונש ישיר על כך שעם ישראל לא שמר שבעים שנות שמיטה במהלך אותן ארבע מאות ותשעים שנות חטא (מלבי"ם).
מטרתה של תקופה ארוכה זו, המסתיימת בחורבן הבית השני ובקושי הגלות שלאחריו, היא לזכך את העם מחטאיו, כפי שנאמר לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן. המילה לְכַלֵּא פירושה לסיים ולכלות, והמילה וּלְהָתֵם נגזרת מלשון תום והשלמה. הפרשנים מצביעים על כך שהגלות הארוכה משמשת ככור היתוך הממרק את העוונות, שכן בית המקדש השני לא היווה גאולה שלמה והעם המשיך לחטוא בו. יש המחלקים את תהליך הכפרה לשלושה רבדים שונים של חטא: הַפֶּשַׁע מתייחס לחטאים שבמחשבה, חַטָּאת לעבירות שבמעשה, ואילו עָוֹן לחטאים שדיבור (יוסף אבן יחיא). חלוקה אחרת מציעה כי הפשע הוא עבירות שבין אדם לחברו, החטאת היא חטאים הנובעים מתאווה, והעוון מייצג כפירה ועבודה זרה (מלבי"ם). מנגד, ישנה גישה פרשנית מחמירה יותר הרואה במילים אלו ביטוי של גנאי, ולפיה משמעות "השלמת החטא" אינה כפרה, אלא שסאת החטאים התמלאה והגיעה העת לעונש ולנשיאת עול הגלות (אבן עזרא).
לאחר תום שלב הזיכוך, יעבור העולם לתיקונו השלם. ההבטחה וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים מכוונת להופעתו של מלך המשיח שימלוך לעד וינחיל משפט צדק, לזמן שבו כל יושבי תבל יכירו באמונה האמיתית, ולחזרתם של לוחות הברית אל המקדש, לאחר שחסרו בבית השני. (לפי הגישה המחמירה שהוזכרה קודם, הבאת הצדק עלולה להתפרש כשקיעת הצדק של ישראל, או כדין קשה וצודק מאת ה').
השלב הבא בגאולה הוא וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא. המילה וְלַחְתֹּם מבטאת גמר והשלמה, בדומה לאדם החותם את שמו בסיום מסמך. משמעות הדבר היא התקיימותן המלאה של כל הבשורות והיעודים שניבאו נביאי ישראל. בד בבד, הדבר מסמל את חזרתה של רוח הנבואה לעולם, שפע רוחני שיינתן לכל בשר ויפצה על היעדר הנבואה בימי הבית השני.
פסגת הייעוד מסתיימת בהבטחה וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. המושג משיחה כאן מבטא גדולה, רוממות והכתרה. קודש הקדשים ישוב לגדולתו המלאה עם בניין הבית השלישי. בניגוד לבית המקדש השני שבו חסרו ארון הברית ושמן המשחה, לעתיד לבוא יוחזרו כל כלי הקודש והמזבחות, והמקדש יימשח מחדש בשמן המשחה על פי נביא, לקראת השראת שכינה נצחית.