תפילת התחנונים מגיעה לשיאה הרגשי והופכת לזעקה נואשת למען העם והעיר החרבה. הפנייה לה' משקפת הכנעה מוחלטת, תוך ויתור על כל טענה לזכות אישית או לאומית, והישענות בלעדית על מידת הרחמים האלוהית.
הבקשה נפתחת בקריאה לה' להטות אוזן, כלומר להקשיב לתפילה [מצודת דוד], ולפעול: פקח, שמשמעותו פתח [מצודת ציון], את עיניך וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר. הבקשה היא שה' יביט בחורבנם של העם ושל העיר שבה עמד המקדש, שמצבה הקשה מהווה חילול ה' [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי הבקשה לרחם על ירושלים נובעת מכך ששמו של ה' נקרא עליה, ולכן גורלה קשור בשמו.
במוקד התחינה עומדת ההכרה באפסות האדם מול בוראו: כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ. המילה מַפִּילִים מתפרשת כשטחים או פורסים את תפילותינו [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי המתפלל מודה ברשעות העם, אינו טוען שהם צודקים או שראוי להיטיב להם בזכות מעשיהם, ואינו נשען על שום ביטחון בצדקתם [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].
התקווה היחידה שנותרה היא כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. מכיוון שלעם אין זכויות או מעשים טובים להישען עליהם, הוא מבקש שה' יתעלם מהפשעים ויסלח לשבים אליו, מתוך הישענות מוחלטת על רחמיו האינסופיים בלבד [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].
אף על פי שדניאל מתפלל לבדו, הוא פונה בלשון רבים ואומר אֲנַחְנוּ מַפִּילִים. שימוש זה אינו מקרי; דניאל מאחד את בקשתו האישית יחד עם תפילותיהם של כלל ישראל הפזורים בגלות, מתוך הבנה שהישענות הכלל על רחמי ה' היא שתביא לקבלת התפילה ולגאולה [אלשיך].