תחושת בושה עמוקה וקולקטיבית מקיפה את העם כולו, מן ההנהגה העליונה ועד לאחרון האזרחים, בעקבות הפגיעה בקשר עם ה'. הפרשנים מסכימים כי הבושה חלה על כל שדרות העם, ובמיוחד על הגדולים והחשובים – לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ [ביאור שטיינזלץ, יוסף אבן יחיא]. מבחינת נוסח המקרא, ישנה הקפדה בפסוק זה על כתיבת שם ה' המפורש, וישנן מסורות שונות האם המילה לְשָׂרֵינוּ נכתבת כפי שהיא או בתוספת האות וי"ו בתחילתה [מנחת שי].
באשר למהותה של אותה בֹּשֶׁת הַפָּנִים, עולה הבדל בין הגישות השונות. מחד, יש המפרשים כי הבושה נובעת מן העונש והגלות, שכן החטא הוא זה שגרם למציאות המשפילה שבה נמצא העם [מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת מדגישה כי עיקר הבושה אינו על העונש או על אובדן המעמד, אלא על עצם הפגיעה בה' – אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ. לפי תפיסה זו, הבושה חלה גם על האבות שכבר מתו ולא חוו את עונש הגלות על בשרם, משום שגם הם חטאו [מלבי"ם]. יתרה מכך, ניתן היה לחשוב שמלכים ושרים מתביישים בעיקר משום שאיבדו את שררתם והפכו לבזויים ושפלים בגלות, אך הפסוק מלמד שגם הנהגת העם אינה מתביישת באובדן הכוח הפוליטי, אלא אך ורק בעובדה שחטאו לה' [אלשיך].