החורבן והגלות שפקדו את עם ישראל אינם נתפסים כאירוע היסטורי מקרי, אלא כהתגשמות מדויקת של אזהרות אלוהיות עתיקות. למרות ההתאמה המוחלטת בין האזהרות למציאות הכואבת, מתגלה כאן החמצה טרגית: העם לא השכיל להפנים את המסר, להתעורר רוחנית ולשוב אל ה'.
המילים כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה מצביעות על כך שהאסונות והרעות באו על העם בדיוק כפי שהוזהרו מראש, מבלי שחסר מהם דבר [רש"י, יוסף אבן יחיא]. מעבר לכך, יש הסבורים כי המילה אֵת בצירוף "את כל הרעה" באה לרבות ולהדגיש שעל העם ניחתו אפילו מכות וצרות נוספות שכלל לא נכתבו בתורה [אלשיך]. לפי גישה אחת, הצרות הללו באו בשלבים: בתחילה התרחשו אסונות קטנים שנועדו לעורר את העם לתשובה, אך משאלו זכו להתעלמות, באו עליהם הקללות החמורות יותר כעונש על חטאיהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
למרות הסבל, העם כשל בתגובתו: וְלֹא־חִלִּינוּ אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ. הפועל חִלִּינוּ משמעותו תפילה, תחנונים וריצוי, בדומה לתפילת משה "ויחל משה" [מצודת ציון, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקים לגבי תזמון המחדל הזה. יש המסבירים כי חוסר התפילה התרחש עוד בזמן שהעם ישב בירושלים, כאשר הנביאים התרו בהם על הרעה המתקרבת והם סירבו להקשיב [מצודת דוד]. לעומתם, אחרים מדגישים כי גם כאשר הייסורים כבר החלו להכות בהם, העם לא פנה לה' כדי לבקש רחמים ולשוב מחטאיו. ברובד עמוק יותר, התפילה שחסרה כאן לא הייתה רק בקשת סליחה, אלא בקשת עזרת ה' שיתמוך בהם ויסייע להם להתגבר על היצר הרע, אשר מונע מהאדם לחזור בתשובה גם כאשר הוא נמצא בעת צרה [אלשיך].
השורש העמוק של חוסר החזרה בתשובה טמון בחוסר ההבנה של המציאות, כפי שעולה מהמילים וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ. משמעות ביטוי זה היא ללמוד, להתבונן ולהכיר בכך שה' הוא אל אמת, וכן להעמיק בלימוד תורתו [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהחטא המחשבתי הגדול של העם היה ייחוס הצרות ליד המקרה. במקום להבין שהייסורים הם תוכחה ישירה על עוונותיהם והשגחה אלוהית מדויקת התואמת את סדר הקללות שבתורה, הם התייחסו למאורעות כאל טבע ומקרה עיוור. בשל סירובם להשכיל ולראות את האמת האלוהית מתוך המשבר, נמנעה מהם התשובה והעונש בא עליהם במלוא חומרתו [מלבי"ם, אלשיך].