נקודת זמן קריטית בהיסטוריה של גלות בבל עומדת במוקד התרחשות הדברים. האימפריה הבבלית זה עתה קרסה, והשלטון עבר לידי מדי ופרס. עבור גולי יהודה, זוהי עת של ציפייה דרוכה להתגשמות ההבטחה הנבואית על סיום הגלות, אך המציאות בשטח טופחת על פניהם כשהגאולה המיוחלת מבוששת לבוא.
הכתוב פותח במילים בִּשְׁנַת אַחַת, חזרה על ציון הזמן מהפסוק הקודם בשל אריכות הדברים שם [מצודת דוד], או כדי להדגיש שמדובר בשנה הראשונה שבה דריוש שלט על האימפריה העולמית כולה, ולא רק על ממלכתו המקורית והקטנה [יוסף אבן יחיא]. דניאל מעיד על עצמו בִּינֹתִי, כלומר התבוננתי [ביאור שטיינזלץ], בַּסְּפָרִים – מילה הנגזרת משורש סְפִירָה, המעידה על עיסוק במספרים וחשבונות [רש"י, מצודת ציון]. אגב כך, המילה לְמַלֹּאות נכתבת כאן בכתיב מלא, עם האותיות אל"ף ווי"ו [מנחת שי].
רוב הפרשנים מסכימים כי דניאל עסק בחישוב קץ שבעים השנות שחזה ירמיהו הנביא, וכי בשלב זה הוא הבין שטעה בחישובו המקורי. בתחילה, דניאל סבר שספירת שבעים השנים החלה כבר עם הכיבוש הראשון של יהויקים וראשית התפשטות השעבוד לבבל. לפי חישוב זה, שבעים השנים הסתיימו בדיוק באותה עת עם נפילת האימפריה הבבלית, ולכן דניאל ציפה לראות מיד גאולה שלמה ובניין של בית המקדש [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
משהבחין כי מלכות בבל אמנם נפלה אך המקדש טרם נבנה, התעמק דניאל מחדש בנבואות והגיע להבנה מורכבת יותר של לוח הזמנים. הוא הבין שיש להבחין בין שני מועדים שונים: הפקידה הראשונה, שמשמעותה סיום שלטון בבל ותחילת שיבת ציון, אכן התרחשה שבעים שנה לאחר תחילת השעבוד. אולם, הגאולה השלמה המיועדת לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם, דהיינו בניין המקדש עצמו, תיספר רק מרגע החורבן המוחלט של העיר וגלות צדקיהו – אירוע שהתרחש כשמונה עשרה או תשע עשרה שנים מאוחר יותר [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד].
גישה משלימה מציעה שדניאל עיין בשתי נבואות שונות של ירמיהו: האחת דיברה על פקידת בבל, והשנייה, שאותה מצא בספר נוסף, דיברה במפורש על חורבות ירושלים. דניאל הבין שבעוד שהבטחת הזמן הקבועה מראש התקיימה עם נפילת בבל, הרי שהגאולה השנייה והשלמה תלויה גם בזכויותיהם של ישראל. לאור חזונות קודמים שבהם ראה גלות ארוכה מאוד, התעורר בו החשש הכבד שמא בגלל חטאי העם, ה' חזר בו מהבטחתו הטובה. הבנה זו, יחד עם גילוי הטעות בחישוב, היא שהובילה את דניאל מיד לאחר מכן לפתוח בתפילה ובתחנונים כדי לעורר רחמים ולמהר את קץ הגאולה [מלבי"ם, אלשיך].