כאשר דניאל מבין כי שבעים שנות הגלות שנגזרו על ישראל חלפו, אך הגאולה השלמה ובניין בית המקדש טרם התממשו, הוא חושש שמא חטאי העם הם שגרמו לעיכוב הקץ. מתוך דאגה זו, הוא מחליט לפנות אל ה' כדי לברר אם העת טרם הגיעה או שמא החטאים מונעים את הגאולה, ומבקש לעורר רחמים ולרפא את המצב באמצעות תשובה ומעשים טובים [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא].
לשם כך, מעיד דניאל: וָאֶתְּנָה אֶת־פָּנַי - ביטוי המבטא את כיוון מגמתו וכוונתו הפנימית [ביאור שטיינזלץ], ובאופן מעשי את הפניית פניו לכיוון דרום מערב, לעבר ירושלים [אבן עזרא]. הוא פונה אֶל־אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים, מתוך הכרה בכך שהוא לבדו האלוהים האמיתי [אבן עזרא], ופונה אליו כאדונו האישי, אף על פי שאלוהותו מתפשטת בכל הארץ [יוסף אבן יחיא].
הביטוי לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים מעורר תמיהה, שכן דניאל אינו מתפלל מיד אלא "מבקש תפילה". הפרשנים מסבירים כי מאחר שדניאל עומד להתפלל כשליח ציבור בעד העם כולו, הוא נדרש להכנה מוקדמת. לפני שהוא שוטח את בקשותיו, הוא מתפלל בלבו [אבן עזרא] ומבקש מה' שיעניק לו מענה לשון וישים את המילים הנכונות בפיו כדי שיוכל לערוך את תפילתו כראוי, בדומה לבקשה "ה' שפתי תפתח" [מלבי"ם, אלשיך]. פנייה זו נעשית במכוון תוך שימוש בשם אדנות, המייצג את פתחון הפה ושער קבלת התפילות [אלשיך].
כדי להשלים את הכנתו לתפילה, דניאל מקבל על עצמו צער והכנעה עמוקה [מצודת דוד, מלבי"ם]. פעולות אלו מתוארות בסדר מדויק: בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר. סדר זה אינו מקרי, אלא מבטא תהליך של הכנעה המתחיל מהפנים אל החוץ. תחילה הוא מתענה בצום, שהוא עינוי פנימי של הגוף והנפש. לאחר מכן הוא לובש שק, המונח בסתר על הבשר מתחת לבגדים. ולבסוף הוא משתמש באפר, שהוא סמל חיצוני וגלוי לעיני כול. בכך דניאל מלמד שההכנעה האמיתית לפני ה' חייבת לנבוע קודם כל מתוך הפנים והלב, ורק לאחר מכן לבוא לידי ביטוי חיצוני [אלשיך].