קרה לכם פעם שחיכיתם המון זמן להבטחה שתתקיים, וכשהגיע הרגע שום דבר לא קרה? זה בדיוק מה שקרה לדניאל. הוא הבין ששבעים שנות הגלות כבר עברו, אבל הגאולה ובניין בית המקדש עדיין לא הגיעו. דניאל דאג מאוד שאולי העם חטא ובגלל זה הכל מתעכב. לכן, הוא מחליט לפנות אל ה' כדי לבקש רחמים ולעשות תשובה.
דניאל מספר וָאֶתְּנָה אֶת־פָּנַי, כלומר הוא כיוון את כל המחשבות והכוונות שלו, וגם סובב את פניו ממש לכיוון ירושלים. הוא פונה אֶל־אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים, מתוך הבנה שה' הוא האלוהים האמיתי והאדון האישי שלו.
דניאל אומר שהוא בא לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, וזה קצת מוזר, הרי למה צריך "לבקש" להתפלל? התשובה היא שדניאל עמד להתפלל בשם כל העם, וזו אחריות עצומה. לכן, לפני שהוא התחיל את התפילה עצמה, הוא התפלל בלב וביקש מה' שייתן לו את המילים הנכונות ויעזור לו להתפלל כמו שצריך.
כדי להראות לה' את הצער וההכנעה שלו, דניאל מכין את עצמו בסדר מיוחד: בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר. הסדר הזה מלמד אותנו משהו חשוב, הוא מתחיל מבפנים ויוצא החוצה. קודם כל הוא צם, שזה קושי פנימי של הגוף והנפש. אחר כך הוא לובש שק, בגד שמגרד ונמצא בסתר מתחת לבגדים הרגילים. ורק בסוף הוא משתמש באפר, שזה סימן חיצוני שכולם רואים. דניאל מלמד אותנו שפנייה אמיתית לה' צריכה להתחיל קודם כל עמוק בתוך הלב, ורק אחר כך לבוא לידי ביטוי כלפי חוץ.