דניאל, פרק ט׳, פסוק ג׳

מתוך דאגה שמא חטאי העם מעכבים את הגאולה למרות ששנות הגלות חלפו, דניאל מעיד וָאֶתְּנָה אֶת־פָּנַי, כשהוא מפנה את כוונתו הפנימית ואת פניו פיזית לעבר ירושלים. הוא פונה אֶל־אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים בהכרה שהוא האלוהים האמיתי ואדונו האישי, וכהכנה לתפילתו בעד העם הוא בא לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, כלומר מבקש תחילה שה' ישים את המילים הנכונות בפיו כדי שיוכל להתפלל כראוי. כדי להשלים את הכנתו הוא מקבל על עצמו צער והכנעה בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר. פעולות אלו נעשות בסדר מכוון מהפנים אל החוץ, החל מעינוי פנימי, דרך לבוש נסתר על הבשר ועד לסימן חיצוני וגלוי, כדי ללמד שהכנעה אמיתית לפני ה' חייבת לנבוע קודם כל מתוך הלב.