חזון הקץ מתגלה במלוא חומרתו, ופורש תמונה היסטורית רחבה של מאבקים, הסכמים שקריים וחורבן שיימשך שנים ארוכות. המלאך חושף בפני דניאל כי לקראת סוף התקופה תתרחש מלחמה גדולה שתביא להפסקת עבודת המקדש ולהצבת עבודה זרה במקומו, עד לבוא התקווה והגאולה המיוחלת [שטיינזלץ].
תחילת המהלך מתוארת במילים וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד. מנהיג רומי, כדוגמת טיטוס, יציע לישראל ברית שלום כפיתוי, הכוללת פטור ממיסים והבטחה לשלווה. המילה לָרַבִּים מכוונת לשרי ישראל ולמנהיגיו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון], וייתכן שתרמז גם על תקופה של אחדות כללית בעם [שטיינזלץ]. ברית זו נועדה להימשך שָׁבוּעַ אֶחָד, כלומר מחזור של שבע שנים המקביל לשמיטה אחת, והיא מהווה את סיומם של שבעים השבועות שנזכרו קודם לכן בנבואה [מצודת דוד, מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].
אולם, ברית השלום מתגלה כמלכודת. וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה בניגוד להבטחות, באמצע אותן שבע שנים יופר ההסכם. המלחמות יתעצמו, הצרים יעלו על ירושלים, ושלוש שנים טרם החורבן הסופי תופסק הקרבת הקורבנות, תהליך שיגיע לשיאו בשריפת המקדש [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].
לאחר החורבן, המקום הקדוש יחולל: וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם. הפרשנים מסבירים כי שִׁקּוּצִים הוא כינוי גנאי לעבודה זרה, והמילה מְשֹׁמֵם מתארת את הפסל כאלם ושותק כאבן דומם [רש"י, מצודת ציון], או ככוח הרסני ומחריב [שטיינזלץ]. המילה כְּנַף מתפרשת לרוב כמטפורה לגובה רב, ככנף עוף הפורח באוויר; כלומר, העבודה הזרה תוצב במקום גבוה ונישא, כפי שאכן אירע עשרות שנים לאחר החורבן כשאדריאנוס הציב צלם בהר הבית [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. גישות אחרות מציעות כי מדובר בפסל אלילי שבאמת היו לו כנפיים [שטיינזלץ], או בתיאור מוחשי של עופות טמאים שיעופפו ויקננו בחורבות המקדש השומם [יוסף אבן יחיא].
מצב עגום זה לא יימשך לנצח, אלא וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שֹׁמֵם. המילה תִּתַּךְ משמעותה יציקה, הרקה ושפיכה פתאומית. שלטון השממה יימשך עד שהכליון שנגזר מראש יישפך בבת אחת [מצודת דוד, מצודת ציון]. באשר לזהות מי שתיפול עליו אותה מכה ניצחת, קיימת מחלוקת: הגישה המרכזית היא שהחורבן ניתך על העבודה הזרה ועובדיה באחרית הימים בימי המשיח, או על האימפריה המחריבה עצמה [רש"י, מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר בזעם ה' הניתך על עם ישראל השומם, או על מקום המקדש החרב עצמו [יוסף אבן יחיא, שטיינזלץ].