דניאל פונה אל ה' ברגע עמוק של תפילה ווידוי, מתוך ציפייה לגאולת עמו ולבניין ירושלים [יוסף אבן יחיא]. הוא מבין כי חלפו השנים שיועדו לגלות, אך משום שהישועה טרם הגיעה, הוא מצדיק את דינו של ה' ומסביר כי עוונות העם הם שמעכבים את הקץ [אלשיך].
הפנייה פותחת בתהליך כפול. כאשר דניאל אומר וָאֶתְפַּלְלָה וכן וָאֶתְוַדֶּה, הוא למעשה מתפלל ומתוודה תחילה על חטאיו האישיים, כדי לזכך את עצמו כראוי לשליח ציבור, ורק לאחר מכן הוא עובר לבקש ולהתוודות על חטאי כלל האומה [מלבי"ם, אלשיך]. הווידוי עצמו מתמקד בעוונותיהם הכבדים של עם ישראל [רש"י, מצודת דוד].
בתחילת בקשתו משתמש דניאל במילה אָנָּא, אשר רוב הפרשנים מסכימים כי היא מהווה לשון בקשה ותחינה [מצודת ציון], אם כי ישנה גישה המפרשת מילה זו במשמעות של אישור ואמת, בדומה למילה "אמנם" [אבן עזרא].
כאשר דניאל מתאר את ה' בתור הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, הוא מכיר ביכולתו המוחלטת של ה' לגאול את עמו, בהיותו הסיבה הראשונה לכל דבר ובהשגחתו הפרטית על כל פרט [מלבי"ם]. עם זאת, הפרשנים מצביעים על היעדרותה הבולטת של המילה "הגיבור" מתוך רשימת התארים. השמטה מכוונת זו נובעת מהמציאות הקשה של הגלות: כאשר אומות זרות משתעבדות בבניו של ה', כביכול לא ניתן לראות היכן גבורתו באה לידי ביטוי [רש"י, יוסף אבן יחיא]. מעבר לכך, מכיוון שבאותה עת לא היו לישראל מספיק זכויות כדי להפוך את מידת הדין והגבורה למידת הרחמים, דניאל נמנע במכוון מלהזכיר את מידת הגבורה, והעדיף להתמקד במידת החסד [אלשיך].
בהמשך הפסוק מצהיר דניאל כי ה' הוא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד. הצהרה זו באה להסיר כל ספק בדבר רצונו ונאמנותו של ה' לקיים את הגמול שהבטיח [מצודת דוד, מלבי"ם]. עם זאת, ישנה אבחנה בין שני סוגים של עובדי ה': ה' שומר את הברית ונותן שכר לשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו שעושים את המוטל עליהם, אך הוא מעניק חסד שהוא לפנים משורת הדין לאֹהֲבָיו במיוחד, משום שאלו אנשים שכל מעשיהם נעשים לשם שמים ומתוך אהבה [יוסף אבן יחיא]. מתוך הבנה זו, דניאל מצדיק את עיכוב הגאולה ומבהיר כי הבטחותיו וחסדיו של ה' שמורים לאלו שאוהבים אותו ושומרים את מצוותיו, עובדה המדגישה כי המצב הרוחני הירוד של עם ישראל באותה עת הוא זה שהוביל להתארכות הגלות [מלבי"ם, אלשיך].