התגשמותן של אזהרות הנביאים באה לידי ביטוי בצורתה החמורה ביותר עם חורבן העיר וגלות העם. הכתוב מתבונן לאחור ורואה כיצד נבואות הזעם העתיקות התממשו במלואן, בדיוק כפי שהוזהר מראש.
בנוסח המקרא קיימת הבחנה בין הכתיב לקרי, כאשר המילה נכתבת כ"דבריו" אך נקראת דְּבָרוֹ [מנחת שי]. כוונת הכתוב במילה זו היא לקללות ולתוכחה המופיעות בספר דברים [מלבי"ם, אלשיך]. באופן ספציפי, הדבר מכוון לקללה המנבאת את גלות העם ומלכו, נבואה שבלטה במיוחד בימי המלך יאשיהו, אז נמצא ספר התורה גלול בפסוק זה והנביאה חולדה אישרה כי ה' אכן יביא את הרעה הזו [מלבי"ם].
האשמה מופנית גם כלפי ההנהגה, באמירה וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ. מילים אלו מכוונות לשופטים ולמנהיגים אשר במקום להדריך את העם בדרך הישר, התעו והכשילו אותו, ובכך הביאו עליו את העונש הכבד על פשעיו [יוסף אבן יחיא].
הפסוק מדגיש כי מדובר באסון חסר תקדים, כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם. חורבן זה כלל בתוכו את אימי המלחמה הקשים ביותר: הרג בחרב, שריפת העיר כולה, עינוי נשים ולקיחת שבויים כשהם קשורים בשלשלאות [רש"י].
מדוע הפסוק מתמקד באופן כה נרחב בחורבנה הפיזי של ירושלים? מתוך העונש הקשה משתקפת גם מידת הרחמים של ה'. אילו עם ישראל היה נענש במלוא חומרת הדין הראויה לו על חטאיו, הוא היה מושמד לחלוטין ולא היה נותר ממנו שריד. אולם, ה' כילה את חרון אפו בעצים ובאבנים של ציון ובית המקדש. חורבן העיר נחשב כאילו פגע בגופם של בני ישראל עצמם, ובכך הושלמה סאת הפורענות והעם נטהר מעוונותיו מבלי שיושמד כליל. בנוסף, חורבנה של ירושלים הוא ייחודי ואין לו אח ורע תחת כל השמיים, משום שמדובר בעיר האלוהים ובהר קודשו, ולכן לא ניתן להשוות את חורבנה לנפילתה של שום עיר אחרת בעולם [אלשיך].