יצא לכם פעם לקבל אזהרה חשובה, לא להקשיב לה, ואז לגלות שקרה בדיוק מה שהזהירו אתכם מפניו? זה מה שהרגישו בני ישראל כשהם הסתכלו לאחור על מה שקרה להם. כל האזהרות העתיקות שהנביאים אמרו להם התגשמו במלואן. כשהכתוב מזכיר את דְּבָרוֹ, הכוונה היא לאזהרות שכתובות בתורה, שבהן ה' אמר מראש שאם העם יחטא, הוא יצטרך לצאת לגלות ולעזוב את הארץ. האשמה על המצב הזה נופלת גם וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ. המנהיגים והשופטים היו אמורים להדריך את כולם בדרך טובה וישרה, אבל במקום זאת הם הכשילו את העם וגרמו לו לטעות.
האסון שקרה היה עצום ומיוחד, כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם. ירושלים היא עיר קדושה, ולכן הפגיעה בה לא הייתה דומה לשום דבר שקרה בעיר אחרת בעולם. אבל אם נחשוב על זה לעומק, למה בעצם ה' פגע כל כך חזק בעיר עצמה, בבתים ובחומות? דווקא בתוך העונש הזה מסתתרת רחמנות גדולה של ה'. במקום להעניש את עם ישראל בחומרה רבה על החטאים שלהם וחס וחלילה להשמיד אותם, ה' בחר לפגוע בעצים ובאבנים של ירושלים ובית המקדש. החורבן של המבנים נחשב לעונש שמנקה את העם מהחטאים שלו, וכך בני ישראל יכלו להמשיך לחיות ולהתקיים.