וידוי החטאים של העם מקבל משנה תוקף כאשר מתברר כי ההתרחקות מדרך הישר לא נבעה מחוסר ידיעה, אלא מהתעלמות מכוונת מהדרכתם המתמשכת של שליחי האל. הפרשנים מסכימים כי המילים בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים אינן מתייחסות רק לעצם מסירת התורה בעבר, אלא למערך שלם של אזהרות, תוכחות והוראות שהעבירו הנביאים לאורך הדורות. תפקידם היה להתריע בעם ולעורר אותם לשוב אל דרך הטוב וללכת בתורת ה', אך העם בחר שלא להקשיב לקולם.
מעבר להתעלמות מדברי הנביאים, הכתוב מדגיש את הפגיעה הכפולה בקשר עם הבורא דרך השימוש בצירוף יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. צירוף זה מבטא שני אפיקים שונים של קשר ותשובה. השם יְהֹוָה מייצג את פחד ה' ואת גדלותו הנוראה; כאשר אדם שב בתשובה מתוך יראה זו, הוא זוכה לרחמים, ועוונותיו המכוונים נחשבים לו כשגגות. לעומת זאת, השם אֱלֹהֵינוּ מבטא את האהבה והקרבה הייחודית בין ה' לעמו; כאשר התשובה נובעת מתוך אהבה זו, הסליחה מתעצמת עד כדי כך שהעוונות המכוונים מתהפכים לזכויות של ממש. ההכרזה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מהווה הודאה כואבת בכך שהעם כשל בשני המישורים גם יחד – הם לא שבו אל ה' לא מתוך יראת הרוממות, ולא מתוך אהבת הקשר המיוחד עמו [אלשיך].