קרה לכם פעם שעשיתם משהו לא בסדר, וכשקיבלתם עונש ידעתם בתוך הלב שהוא באמת מגיע לכם, למרות שזה היה לא נעים ואפילו מביך? כשדניאל מתפלל אל ה' מתוך הגלות, הוא מסתכל על המצב של עם ישראל ומבין בדיוק את הדבר הזה. הוא פונה אל ה' ואומר לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה, כלומר, אתה צודק לחלוטין וכל מה שעשית הוא הוגן. לעומת זאת, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים, אנחנו אלה שצריכים להתבייש. הבושה שייכת רק לנו, כי אנחנו הבאנו את המצב הזה על עצמנו. הבושה הזו היא לא רק בלב, אלא כולם רואים אותה בְּכָל הָאֲרָצוֹת, כי גם העמים האחרים מסביב יודעים שעם ישראל נאלץ לעזוב את הארץ בגלל החטאים שלו.
דניאל מסביר שהבושה הזו שייכת לכל חלקי העם. היא שייכת לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, שהם האנשים שהוגלו לא מזמן ולכן הם נקראים הַקְּרֹבִים. והיא שייכת גם וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, אלו עשרת השבטים שהוגלו שנים רבות קודם לכן ולכן הם נקראים הָרְחֹקִים. ה' נאלץ לפזר את כולם בגלות, וזה הפירוש של המילה הִדַּחְתָּם. כל זה קרה בגלל בְּמַעֲלָם, כלומר בגלל החטא והבגידה שלהם כלפי ה'. דניאל הוא אדם כל כך עניו, שבהתחלה הוא אומר "ולנו בושת הפנים" וכולל את עצמו יחד עם כולם מתוך הזדהות. אבל כשהוא מדבר על החטא עצמו, הוא משנה קצת את המילים ואומר שהם חטאו, כדי להזכיר שהוא באופן אישי לא עשה את המעשים האלה, אלא רק נמצא בגלות יחד עם בני הדור שלו.