הציווי הניתן למשה בפסוק זה מניע מהלך אסטרטגי דרמטי ובלתי צפוי. במקום להמשיך במסעם הישיר אל עבר ארץ כנען, בני ישראל מצטווים לשנות כיוון ולשוב על עקבותיהם, צעד שנועד לעורר עימות סופי ומכריע מול האימפריה המצרית. מבחינה דקדוקית, במילה לֵּאמֹֽר האות למ"ד מנוקדת בדגש [מנחת שי].
ההוראה האלוהית הייתה לחנות לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים. מקום זה מזוהה עם העיר פיתום, שזכתה לשם "פי החירות" על שם כך ששם נעשו בני ישראל לבני חורין [ביאור יש"ר]. מדובר במעבר צר שבו נשפך ים סוף אל תוך לשון ים ארוכה, מול אתר העבודה הזרה המצרית בעל צפון. הליכה זו דרומה הרחיקה אותם מהדרך המקובלת לכנען וגרמה להם להיראות כתועים בדרך.
הפרשנים דנים בשאלה מדוע בחר ה׳ להשתמש בתחבולת הסחה שכזו. יש המדגישים כי חכמת האדם כאין וכאפס לעומת חכמת ה׳, ואין ראוי לאדם לחקור אחר מניעיו העמוקים של הבורא, שהורה להם לשוב לאחור בדרך של עורמה כדי להטביע את פרעה בים [אבן עזרא].
עם זאת, פרשנים אחרים מבקשים לרדת לעומק התוכנית האלוהית ומציגים לה שני מניעים מרכזיים. הגישה הראשונה מסבירה כי המטרה הייתה לחזק את לב פרעה מבלי לשלול ממנו את הבחירה החופשית. ה׳ יצר נסיבות שגרמו לפרעה להאמין שישראל נבוכים וכלואים במדבר ללא מוצא. תחושת הביטחון הזו, יחד עם ההבנה שישראל אינם מתכוונים רק לזבוח אלא לברוח לחלוטין עם רכושם, השכיחה מפרעה את אימת המכות ודירבנה אותו לרדוף אחריהם עם מבחר צבאו [אברבנאל].
מנגד, ישנה גישה הטוענת כי ה׳ כלל לא נזקק לתחבולות כדי להטעות את פרעה, אלא ביקש להוכיח לעין כל את צדקת משפטו. בליל מכת בכורות נדמה היה שפרעה נכנע וחזר בתשובה, אך ה׳, החוקר כליות ולב, ידע שכניעתו נבעה מפחד בלבד. הציווי לשוב לאחור נועד לבחון את המצרים: אילו היו חוזרים בתשובה באמת, היו מקבלים את גזירת ה׳ בהכנעה. אך ברגע שזיהו חולשה כביכול אצל ישראל, מיד שבו לרשעתם, חירפו את ה׳ ויצאו למרדף, ובכך הוכיחו שהם ראויים לעונשם [ביאור יש"ר].
לטביעת המצרים בים היו שתי מטרות היסטוריות רחבות. האחת היא להעניש את פרעה המלך בגופו ולגלות את כבוד ה׳ בעולם. השנייה היא לעורר אימה ופחד בקרב יושבי ארץ כנען. בני ישראל יצאו ממצרים כעם חלש ועייף, והנס העצום של קריעת הים נועד להמיס את לבם של עמי כנען ובכך להקל על כיבוש הארץ בעתיד [אברבנאל].
כאשר התקרב צבא מצרים, תגובתם של בני ישראל הייתה לצעוק אל ה׳. צעקה זו לא הייתה תפילה, אלא תלונה ותרעומת קשה. הם חששו שה׳ מבקש להמיתם או שמשה הוציאם על דעת עצמו. טענתם "המבלי אין קברים במצרים" נשענה על כך שהמצרים נהגו לקבור את מתיהם בקפדנות כדי לטהר את הארץ, ואילו במדבר גופותיהם יוותרו מוטלות כדומן על פני האדמה ללא קבורה. בתגובה לפחד ולייאוש, משה מרגיע אותם ומבטיח שאין להם צורך להילחם או להיכנע ולשוב לעבדות, אלא עליהם רק להתייצב ולראות כיצד ה׳ יילחם עבורם [אברבנאל].