רגע היציאה הפיזית מגבולות מצרים לא הספיק כדי לשחרר את בני ישראל מתודעת העבדות ומהפחד המשתק מפני אדוניהם. רק על שפת ים סוף, מול גלי הים ושרידי הצבא הרודף, הושלם תהליך השחרור, והפחד התחלף באמונה שלמה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הישועה האמיתית התרחשה דווקא בַּיּוֹם הַהוּא, ולא ביום היציאה ממצרים. כל עוד פרעה וצבאו היו בין החיים, בני ישראל חשו כעבדים בורחים שחיים באימה מתמדת מפני לכידתם מחדש. רק כאשר ראו את רודפיהם מתים, נחתמה הישועה והם הפכו לבני חורין שלמים. רובד נוסף לישועה זו מצוי בביטוי מִיַּד מִצְרָיִם, אשר אינו מתייחס רק לאומה המצרית הפיזית, אלא גם לשר הרוחני של מצרים. ביום זה בוטלו סופית כל טענותיו החוקיות והרוחניות של השר המצרי לשעבד את ישראל, וכוחו ניטל ממנו [שפתי כהן, חתם סופר, אלשיך]. בנוסף, יש הדורשים את המילה וַיּוֹשַׁע כאילו נוקדה "וַיִּוָּשַׁע" (בלשון נפעל), לרמז שכביכול הקב"ה עצמו נגאל ונושע יחד עם עמו [מנחת שי, שפתי כהן].
באשר למיקום ההתרחשות, מתעוררת מחלוקת פרשנית סביב המילים עַל שְׂפַת הַיָּם – האם הן מתייחסות לישראל או למצרים?
גישה אחת גורסת כי בני ישראל הם אלו שעמדו על החוף, ומשם הביטו אל תוך הים וראו את המצרים טובעים ומתים בתוך המים, שכן גופותיהם נבלעו במצולות ולא נפלטו החוצה [אבן עזרא, רשב"ם, הטור הארוך].
לעומת זאת, רוב הפרשנים קובעים כי המילים מתייחסות למצרים, וכי הים פלט את גופותיהם אל היבשה. פעולה זו של פליטת הגופות נועדה להשיג מספר מטרות פסיכולוגיות ואמוניות: ראשית, למנוע חשש בקרב ישראל שמא המצרים ניצלו מהטביעה, חצו את הים מצידו השני וימשיכו לרדוף אחריהם [רש"י, משכיל לדוד]. שנית, לספק סגירת מעגל ונקמה – כל עבד משוחרר זכה לראות את הנוגש שהתעלל בו מוטל מת לרגליו, לטפח על פניו, ולקחת את כספו וזהבו כשלל [צאינה וראינה, שפתי כהן, אבי עזר]. לבסוף, ראיית הגופות היתה הכרחית כדי לעקור את הספקות שעדיין קיננו בלב העם ולטעת בהם אמונה מוחלטת בה' [ביאור יש"ר, תורה תמימה].
הכתוב משתמש במילה מֵת בלשון יחיד, ויש המסבירים זאת בכך שהאומה המצרית כולה נחשבת כאן כישות אחת [חזקוני], או כרמז למפלתו של השר הרוחני של מצרים [אלשיך]. עם זאת, מספר פרשנים מדייקים כי המילה מֵת אינה מתארת מצב של מוות מוחלט, אלא מצב של גסיסה ויציאת נשמה. הים פלט אותם כשהם גוססים, כדי שיספיקו לראות בעיניהם את כבודם והצלתם של ישראל, וימותו מתוך תחושת בושה והשפלה עמוקה [הכתב והקבלה, אור החיים, פרדס יוסף].