שיאו של המרדף בים סוף מסתיים בהשמדה מוחלטת של הכוח הצבאי המצרי. חומות המים הניסיות קורסות, בולעות לתוכן את צבא האימפריה החזק בעולם, ולא מותירות זכר לאיום שרדף אחר בני ישראל.
עם שוך הנס, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם למקומם הטבעי. חומות המים התמוטטו בעוצמה רבה ושטפו את אזור הבקיעה בסערה שאינה כדרך הטבע [ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. המים וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים, שהם רוכבי הסוסים, לאחר שאלו נוערו באלימות מתוך מרכבותיהם והוטלו אל תהומות הים [ספורנו, מלבי"ם].
מחלוקת פרשנית ענפה סובבת סביב תוספת האות למ"ד במילה לְכֹל בצירוף לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה. גישה אחת רואה באות זו תוספת סגנונית בלבד, המהווה תיקון לשון ודרך צחות המקובלת במקרא [רש"י, חזקוני, גור אריה]. גישה אחרת מפרשת את הלמ"ד כמילת הבהרה שמשמעותה "כלומר", המציינת כי הרכב והפרשים הם למעשה חילו של פרעה [שד"ל]. מנגד, יש הסבורים כי הלמ"ד משמשת במקום ו' החיבור, והפסוק מונה קבוצות נפרדות: הרכב, הפרשים, ובנוסף אליהם גם חיל הרגלים שפרעה לקח עמו [רמב"ן]. פרשנות ייחודית מציעה שהלמ"ד מציינת סיבתיות. לפי פירוש זה, הסוסים יכלו תיאורטית לשחות ולהינצל, אך חיל הרגלים שהלך מאחוריהם כדי לדחוף את המרכבות הכבדות, חסם את דרכם לאחור וגרם לטביעתם [העמק דבר]. זווית נוספת רואה בלמ"ד ביטוי של ניגודיות והשגחה: בעוד שעבור כל צבא מצרים המים קרסו והפכו למלכודת מוות, הרי שעבור בני ישראל אותם מים ממש עמדו כחומה מגינה [רש"ר הירש].
הכוח הצבאי, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, מתייחס למצרים שרדפו אחר בני ישראל [קאסוטו], או לחלופין לאותם פרשים חלשים יותר שהשתרכו מאחור ולא מיהרו להיכנס לעומק הים, אך המים שבו וכיסו גם אותם [אור החיים].
חורבנו של הצבא היה כה מוחלט עד שלֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. המשמעות המקובלת היא שאפילו אדם אחד לא נמלט, כולל משרתים ונושאי כלים שאינם אנשי מלחמה [אבן עזרא, חזקוני, העמק דבר]. עם זאת, מתקיימת מחלוקת מרתקת לגבי גורלו של פרעה עצמו. יש הדורשים את המילים "עד אחד" כרומזות לכך שאדם אחד בלבד בכל זאת נותר בחיים – פרעה – שהושאר כדי לחזות באובדן עמו [הדר זקנים, דעת זקנים]. מנגד, גישה זו זוכה להתנגדות נחרצת, תוך הבאת הוכחות מפסוקים אחרים המעידים שפרעה טבע ומת יחד עם כל צבאו, וכי משמעות הביטוי היא פשוטה כמשמעה [אבן עזרא]. לבסוף, יש המציינים כי אומנם איש מהבאים אל תוך הים לא שרד, אך מצרים מוגי לב שנשארו על שפת הים ראו את גבורת ה', חזרו לארצם בתשובה, ובעקבות ההלם העמוק נמנעה מצרים מלתקוף את ישראל במשך למעלה מחמש מאות שנה [ביאור יש"ר].