רגע השיא של היציאה מעבדות לחירות מתרחש על שפת הים, במפגש פלאי שבו חוקי הטבע נרתמים לגילוי של התערבות אלוהית. הפעולה מתחלקת לשניים: הפעולה האנושית של המנהיג והפעולה האלוהית באמצעות איתני הטבע.
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ מצביע על חלוקת תפקידים מדויקת. פעולתו של משה היא שגרמה לעצם בקיעת המים וחצייתם, בעוד שהרוח האלוהית נועדה לייבש את הקרקע ולהקפיא את חומות המים כדי שלא יקרסו על העוברים [מלבי"ם]. גישה אחרת מתארת מאבק סמוי: הים סירב תחילה להישמע להוראתו של משה ולהיבקע, ורק כאשר ה׳ בכבודו ובעצמו התערב, הים נסוג [הדר זקנים, שפתי כהן].
וַיּוֹלֶךְ ה׳ אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה מלמד שה׳ בחר להשתמש בתופעת טבע חזקה כדי לחולל את הנס, ובכך למעט את הזרות שבו [רלב"ג, שד"ל, קאסוטו]. רוח זו מוכרת במקרא כרוח קשה וצורבת שדרכה ה׳ נפרע מן הרשעים [רש"י, בכור שור, הדר זקנים]. אך מדוע היה צורך ברוח טבעית למעשה נסי? המטרה המרכזית הייתה להטעות את המצרים. כיוון שראו סערה טבעית עזה, הם פירשו את חורבן הים כתופעת אקלים חריגה ולא כהתערבות אלוהית ישירה למען ישראל, מה שחיזק את לבם ופיתה אותם להמשיך לרדוף לתוך הים [רמב"ן]. הרוח נשבה כׇּל־הַלַּיְלָה ברציפות, ולא פסקה גם בזמן שעם ישראל עבר בתוך הים [אבן עזרא].
וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה מתאר את פעולת הרוח שייבשה והקפיאה את טיט הקרקעית [ספורנו]. המונח לֶחָרָבָה מצביע על מצב ביניים: שטח שפניו החיצוניים יבשים אך תוכו עדיין לח ובוצי, בניגוד ל"יבשה" שהיא יבשה לחלוטין [הכתב והקבלה]. הפרשנים תמהים על סדר הדברים בפסוק – מדוע הקרקע נעשתה חרבה עוד לפני שהמים נבקעו? יש המסבירים כי הרוח פעלה מלמטה למעלה: היא חדרה לקרקעית, ייבשה אותה, וכיוון שהמים התכווצו וקפאו, הם נסדקו ונבקעו מאליהם [כלי יקר]. אחרים מבארים שהרוח הקפיאה רק את המים העמוקים ביותר בקרקעית הים. אילו המים היו נבקעים עד התהום, ישראל היו נאלצים לרדת לתוך בקע עמוק ותלול. לכן הים הוקפא כדי ליצור שביל ישר ונוח להליכה, ורק המים שמעליו נבקעו [אור החיים, חזקוני].
וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם מעורר תשומת לב, שכן הכתוב אינו אומר "ויבקע הים", אלא משתמש במילה הכללית "מים". מכאן לומדים הפרשנים שבאותו רגע פלאי, כל המים בעולם נבקעו – אפילו מים בתוך בורות, כוסות וצלוחיות [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. הסיבה העמוקה לכך היא שהים משמש כ"לב" וכשורש של כל המים בעולם. כאשר יסוד המים סופג מכה וטבעו משתנה, כל תולדותיו ונגזרותיו ברחבי היקום חווים את אותו הזעזוע ונבקעים יחד איתו [גור אריה, תולדות יצחק].
מעבר לבקיעה עצמה, הפרשנים מסכימים כי האירוע לווה בשורת ניסי משנה: המים קפאו והצטברו כחומות של אבנים שקופות כזכוכית, נוצרו שנים עשר שבילים נפרדים לכל שבט, והקירות הפיקו מים מתוקים לשתייה שקפאו מיד כשהגיעו לקרקע כדי שלא ליצור רפש ובוץ תחת רגלי העוברים [רבנו בחיי, צאינה וראינה].