ברגעי משבר, הפסיכולוגיה של ההמון נחשפת במלוא עוצמתה. העם, שרק זמן קצר לפני כן ציית למנהיגיו בשמחה ויצא לחירות, ממהר להתקומם נגדם לנוכח סכנת חיים [קאסוטו]. תגובה זו, אף שנראית ככפיות טובה, נובעת ממקום הגיוני, שכן מדובר בעם בעל שכל ישר שלא הולך שולל בעיוורון. ספקותיו לנוכח מצב חסר תקדים מעידים על פיכחון ועל כך שדרשו הוכחות מציאותיות להנהגת ה׳ [רש"ר הירש].
עולה השאלה כיצד ייתכן שאותם אנשים שזה עתה זעקו והתפללו אל ה׳, פונים מיד להטיח האשמות קשות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמחנה לא היה מקשה אחת, אלא נחלק לכתות שונות [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, שפתי כהן]. החלקים הטובים והחשובים בעם הם אלו שצעקו אל ה׳ בתפילה כנה, בעוד שההמון, או קבוצת ה"ערב רב" שפחדו מזעמו של פרעה, הם אלו שהתלוננו ובעטו בישועה [הטור הארוך, שפתי כהן]. מסורת המדרש מצביעה על כך שעל שפת הים התפצל העם לארבע קבוצות שונות: חלקם רצו להתפלל, אחרים ביקשו להיכנע ולחזור למצרים, קבוצה שלישית רצתה להילחם, והרביעית ביקשה להשליך עצמה לים מתוך ייאוש [רבנו בחיי, שפתי כהן].
תלונתם של המיואשים כוונה ישירות כלפי משה. הם הטילו ספק באמיתות הנבואה וחשדו שיציאת מצרים לא הייתה רצון ה׳ כלל, אלא יוזמה אישית של משה ואהרן [שד"ל, העמק דבר, ביאור יש"ר]. תפיסת עולמם באותה תקופה אפשרה להם להאמין שאנשי רוח מסוגלים לחולל ניסים בכוחות עצמם ללא ציווי אלוהי, ולכן חשבו שמשה פעל על דעת עצמו ועתה קצרה ידו מלהושיעם [שד"ל].
הביטוי הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים מנוסח כשלילה כפולה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר באמצעי סגנוני של כפל לשון שנועד להדגשה ולצחות הלשון, ומשמעותו הפשוטה היא: וכי מחמת חיסרון של קברים במצרים לקחת אותנו משם? [אבן עזרא, רשב"ם, רש"י, בכור שור, דברי דוד]. שאלה עוקצנית זו חושפת את חוש ההומור והאירוניה השנונה של העם, שאפילו ברגעי חרדה וייאוש שואלים בציניות האם כל הטרחה נועדה רק כדי למצוא להם מקום קבורה חדש, שהרי יכלו למות בביתם תחת עול העבדות ולא לטרוח לצאת [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
החשש שלהם לָמוּת בַּמִּדְבָּר נבע מההבנה שגם אם המצרים לא יילחמו בהם באופן פעיל אלא רק יחסמו את דרכם וימנעו מהם אספקה, הם ימצאו את מותם ברעב, בצמא ובחוסר כול בישימון [ספורנו, רשב"ם, הטור הארוך]. בנוסף, המוות במדבר נתפס כנורא יותר, שכן שם לא יזכו לקבורה ראויה בניגוד לאזור מיושב כמצרים [הטור הארוך].
הטענה מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ יוצרת הקבלה מעניינת ואירונית לדברי המצרים עצמם. בשעה גורלית זו, בני ישראל מתחרטים על יציאתם באותו מטבע לשון ממש שבו השתמש פרעה כשהתחרט על שילוחם, מה שמלמד ששני הצדדים טרם הפנימו כי המהלך כולו מונהג משמים [קאסוטו]. אירוע זה נחשב לראשון מתוך עשרה מקרים שבהם בני ישראל ניסו את ה׳ במדבר. עם זאת, מכיוון שתלונתם נבעה מתוך חרדה אותנטית ודאגה לעתידם ולא מתוך רצון מחושב לבחון את כוחו של האל, יש מפרשים שהמונח ניסיון בהקשר זה משמעותו כעס, שכן בחוסר אמונתם ובפחדם הם הכעיסו את ה׳ [ביאור יש"ר, תורה תמימה, ברכת אשר].