ברגעי ההכרעה על שפת ים סוף, עם רדת הלילה, נוצר נתק מוחלט בין הרודפים לנרדפים באמצעות התערבות אלוהית שחצצה בין הצדדים.
המילים וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל מתארות את יצירת החסימה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר במלאך ה' או בעמוד הענן שעברו לאחור כדי להפריד ולהסתיר את תנועותיהם של בני ישראל. פעולה זו נמשלת לאב ההולך בדרך עם בנו; כאשר מתקרבים לסטים או זאבים מאחור, האב לוקח את בנו על זרועותיו וחוצץ בגופו בינו לבין הסכנה [רש"י, משכיל לדוד]. המלאך והענן יצרו יחד מעטפת הגנה, כאשר המלאך הוא זה שמעמיד את הענן במקומו המדויק [העמק דבר, דברי דוד], או שכל החלל שבין המחנות התמלא בענן כבד ואטום [אור החיים].
כתוצאה מחציצה זו, נוצר מצב כפול וסותר המתואר במילים וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מחולק לשניים ומציג מציאות מפוצלת: הענן וחשכת הלילה פעלו כלפי מחנה מצרים, בעוד שעמוד האש המשיך להאיר לישראל כדרכו בשאר הלילות. הענן הסמיך עמד כקיר שמנע מאורו של עמוד האש לחדור אל צד המצרים, וכך הותיר אותם באפלה מוחלטת שמנעה מהם לראות לאן הולכים ישראל, בעוד שלישראל היה אור [ספורנו, רבנו בחיי, מלבי"ם, ביאור יש"ר, קאסוטו].
באשר למילה וַיָּאֶר, רוב המפרשים מדגישים כי הפועל אינו מתייחס לענן, אלא לעמוד האש המאיר [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. עם זאת, קיימת דעת מיעוט המפרשת את המילה וַיָּאֶר במשמעות הפוכה של "ויחשיך", כלומר שהענן הפיץ חושך על מצרים [רא"ש, בכור שור]. פרשנים אחרים דוחים גישה זו בתוקף, בטענה שלא ייתכן שמילה אחת בשפה תביע דבר והיפוכו, ולכן המילה חייבת לשמור על משמעותה המקורית של הפצת אור עבור ישראל [אבן עזרא, אבי עזר]. יש המציעים כי בתוך עמוד הענן עצמו היה עמוד אש, וכך אותו עמוד שימש בשני תפקידים במקביל [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה מובן בראש ובראשונה על מחנות הצבא: מחנה מצרים לא יכול היה להתקרב למחנה ישראל כל הלילה, שכן ההולכים בחושך הערפל נאלצו לעצור או ללכת לאט מחשש שייכשלו בדרכם [רש"י, ספורנו, מלבי"ם]. פירוש נוסף מציע כי הנתק היה בין עמוד האש לעמוד הענן, שלא התקרבו ולא התערבבו זה בזה במהלך הלילה, אלא רק בבוקר [הדר זקנים, חזקוני].
מעבר לרובד הפיזי, הפרשנים מוצאים במילים אלו רמזים עמוקים יותר. יש המפרשים זאת על הפילוג בתוך מחנה ישראל עצמו, שהיה מחולק לכתות שונות (אלו שרצו להיכנע, אלו שרצו להילחם ואלו שהתפללו), ובאותו לילה לא התקרבו בדעותיהם להסכמה אחת [כלי יקר, תולדות יצחק].
רובד נוסף ומרכזי עוסק בפמליה של מעלה. על בסיס הדמיון לפסוק "וקרא זה אל זה", מפרשים כי מלאכי השרת ביקשו לומר שירה באותו לילה, אך ה' מנע זאת מהם בטענה: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" [כלי יקר, תורה תמימה, ברכת אשר, פרדס יוסף]. סביב אמירה זו מתעורר דיון נרחב בקרב המפרשים: מדוע נאסר על המלאכים לשיר, בשעה שלישראל הדבר הותר לאחר מכן? יש המסבירים כי האיסור חל רק באותה שעה מדויקת של סכנה וטביעה בלילה, אך בבוקר, לאחר ההצלה, השירה הותרה [תורה תמימה]. אחרים מבחינים בין המלאכים, שפועלים על פי מידת הדין העליונה ואינם צריכים לשמוח באובדן חיי אדם, לבין בני ישראל, שחוו את סבל השעבוד בפועל וזכאים להודות על הצלתם [ברכת אשר]. דעה נוספת מציעה כי "מעשה ידי" מתייחס למעשה דווקא לבני ישראל שהיו נתונים באותה עת בסכנה ועלולים היו לטבוע בעצמם, ולכן לא היה זה זמן ראוי לשירת המלאכים [ברכת אשר]. גישה אחרת מסבירה כי המלאכים רצו להמית את המצרים באמצעות קול שירתם, אך ה' רצה שהמצרים יטבעו בים מידה כנגד מידה על כך שהטביעו את ילדי ישראל, ולכן השתיק את המלאכים [חנוכת התורה].