ברגעי השיא של המרדף בתוך ים סוף, מתהפכת הקערה על פיה. צבא מצרים האדיר והבטוח בעצמו מוצא את עצמו לפתע במלכודת אימתנית, נתון לחסדי כוחות הטבע וההשגחה האלוהית. רגעי החרדה מובילים לשבירת רוחם של המצרים ולהכרה מאוחרת בגדולת ה' ובאהבתו לעמו.
התערבותו של ה' במערכה מתחילה בפגיעה בכלי הרכב של הרודפים. המילים וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו זוכות למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעמוד האש האלוהי שרף את גלגלי העץ של המרכבות [רש"י, רבנו בחיי, מלבי"ם, צאינה וראינה]. עם זאת, המרכבות עצמן לא נשרפו, שכן הן היו עמוסות באוצרות שנועדו ליפול כשלל בידי ישראל [ברכת אשר]. גישה אחרת מסבירה שהגלגלים נתקעו בבוץ העמוק, ומתוך מאמץ הסוסים להיחלץ, ניתקו הגלגלים ממקומם. לחלופין, ייתכן שהמצרים עצמם התירו את הסוסים מהמרכבות כדי שיוכלו לברוח מהר יותר על גביהם [אבן עזרא, קאסוטו, תולדות יצחק].
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה וַיָּסַר מלשון פנייה הצידה. לפי פירוש זה, המצרים המבוהלים ניסו לסובב את המרכבות לאחור כדי לברוח, אך בשל תנאי השטח והמים שמשכו את הגלגלים לעומק, הם נתקעו זה בזה ויצרו דוחק נורא שמנע מהם לנוע [רשב"ם, חזקוני, בכור שור, הדר זקנים]. מספר פרשנים מדייקים בעובדה שהכתוב משתמש בלשון יחיד, אֹפַן, ולא ברבים. הסיבה לכך היא שהוסר רק גלגל אחד מכל מרכבה. מצב זה גרם למרכבות לנטות על צדן, להיגרר בארץ, ולהחביט את היושבים בהן בעוצמה רבה וקשה יותר מאשר אילו היו מוסרים שני הגלגלים גם יחד [הטור הארוך, פרדס יוסף, תולדות יצחק].
כתוצאה מאובדן הגלגלים ותנאי השטח, הכתוב מתאר: וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת. במישור הפיזי, עמוד הענן והאש המיסו את הקרקע הקפואה והפכו אותה לטיט חלקלק וטובעני, מה שהפך את התקדמות המצרים לקשה וכבדה [ספורנו, מלבי"ם, ביאור יש"ר, שד"ל]. במישור הרוחני, רוב הפרשנים רואים כאן עיקרון של מידה כנגד מידה. כשם שפרעה הכביד את לבו והכביד את העבודה על בני ישראל, כך ה' הכביד עליו את ההנהגה בתוך הים [רש"י, קיצור בעל הטורים, גור אריה, משכיל לדוד, שפתי כהן].
ההבנה כי אבדה תקוותם מובילה לשבירה פסיכולוגית מוחלטת: וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. המון העם המצרי מבין שפרעה וצבאו חסרי אונים, והם מחליטים לנטוש את המערכה ולנוס [העמק דבר]. הכתוב מדגיש שהם נסים "מפני ישראל" ולא "מפני ה'", משום שקידוש השם בעולם נעשה דווקא דרך הצלתו של עם ישראל [קונטרס חיבה יתירה]. ברגע זה, המצרים מכירים בכך שהמכות שספגו אינן רק עונש על התרסה כלפי ה', אלא נובעות מאהבתו העמוקה של ה' לישראל ומרצונו להילחם למענם, ואף כדי להכניע את השר הרוחני של מצרים שקטרג עליהם [פני דוד]. הכרה זו של המצרים משלימה את הבטחת משה לעם רגעים קודם לכן, וכעת המצרים עצמם מודים בכך ומגשימים את המטרה האלוהית שידעו מצרים כי אני ה' [קאסוטו].
הפסוק נחתם בהכרזת המצרים: כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. המילה בְּמִצְרָיִם מתפרשת לרוב כ"במצריים", כלומר באנשי מצרים הרודפים בים. אולם, קיימת פרשנות נוספת לפיה הכוונה היא לארץ מצרים עצמה. ה' נלחם לא רק ברודפים שבים, אלא במקביל הכה באותה שעה במכה דומה גם את המצרים שנשארו בבתיהם שבארץ מצרים, כדי להשלים את מפלתה של האומה כולה [רש"י, ברטנורא, הדר זקנים].