ברגע של משבר קיומי, כאשר הים סוער מלפנים וצבא מצרים סוגר מאחור, משתנה לפתע מוקד ההתרחשות. במקום להישען על תחינה ותפילה לשמים, נדרשת פעולה אנושית נועזת שתוכיח אמונה.
הפרשנים נחלקו בשאלה מי הוא זה שצועק אל ה' בפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה עצמו עמד והאריך בתפילה. אף על פי שה' כבר הבטיח לו ישועה, משה לא ידע כיצד בדיוק עליו לפעול מבחינה מעשית אל מול הים והאויב [רמב"ן, שד"ל, הטור הארוך], או שסבר כי מדובר במלחמה בדרך הטבע המצריכה תפילה להגנה אישית על כל חייל מפני חיצי המצרים [העמק דבר]. דעה נוספת גורסת כי משה התפלל כדי להגיע לדבקות רוחנית הנדרשת לחולל את הנס [רלב"ג]. לעומת זאת, יש הסבורים כי השאלה מַה תִּצְעַק אֵלָי אינה מופנית למשה כאדם פרטי, אלא אליו כנציג העם, והיא מתייחסת לצעקתם של בני ישראל [אבן עזרא, חזקוני]. בדומה לכך, יש המפרשים את הפועל "תצעק" כפעולה של גרימה: מדוע אתה מניח ונותן מקום לישראל לצעוק ולהתייאש? [הכתב והקבלה]. כיוון פרשני אחר מציע שצעקתו של משה לא נבעה מפחד המצרים, אלא מתוך תסכול ותרעומת על שרי ישראל שהתלוננו באומרם "המבלי אין קברים", ומשה חשש שבעקבות זאת הם יסרבו להיכנס אל הים [ספורנו].
על עצם התגובה האלוהית שעוצרת את התפילה, מסבירים הפרשנים כי יש שעה להאריך בתפילה ויש שעה לקצר בה. ה' עוצר את משה משום שישראל נתונים בסכנה מיידית, ובמצב שבו "ידידיי טובעים בים" אין זה הזמן להאריך בתחנונים [רש"י, קיצור בעל הטורים, תורה תמימה]. מאחר שתפילה אינה נענית עד שהיא מסתיימת, ה' קטע את משה כדי לזרז את הישועה [גור אריה, משכיל לדוד]. אחרים מסבירים כי התפילה למעשה כבר התקבלה [נתינה לגר], וכי אין זה מכבודו של ה' לחשוד בו שיפקיר את עמו לאחר שהוציאם ממצרים [בכור שור]. רש"י מביא פירוש נוסף ולפיו המילה אֵלָי משמעותה "עָלַי" – כלומר, הדבר תלוי בי ובאחריותי, ואין לך צורך לצעוק [רש"י, מזרחי]. גישה אחרת טוענת כי ה' רומז למשה שהכוח לחולל את הנס כבר נמצא בידיו באמצעות המטה [אברבנאל].
אולם, הרובד העמוק יותר של עצירת התפילה קשור למצבם הרוחני של בני ישראל. באותה שעה קיטרגה על ישראל מידת הדין, ולא היה די בכוח הרחמים והתפילה כדי להושיעם, שכן חסרו להם מעשים טובים ואמונה [אור החיים, מלבי"ם, אלשיך]. התשועה כבר לא יכלה לבוא רק מלמעלה, אלא דרשה התעוררות מלמטה. משה סבר שה' יעשה את הכל וישראל רק יעמדו ויראו, אך ה' מבהיר לו שהישועה תלויה כעת בצעד הראשון של העם [רש"ר הירש].
לכן מגיע הציווי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. לאן יסעו כאשר הים חוסם את דרכם? הפרשנים מסבירים כי הציווי הוא לנסוע קדימה, היישר אל תוך הים, עוד בטרם נבקעו המים. פעולה זו נועדה להסיח מלבם את המחשבות הרעות [שפתי כהן] ולהפגין ביטחון מוחלט ואמונה עיוורת בה'. רק בזכות פעולה אקטיבית זו של אמונה, בשילוב זכות אבותיהם, ייווצר התנאי ההכרחי שיקרע את הים [רש"י, אור החיים, חומש קה"ת]. דוגמה מובהקת לכך היא נחשון בן עמינדב ושבט בנימין, שקפצו אל תוך הים הסוער עד שהגיעו מים עד נפש, ובכך קידשו את השם והכריעו את הכף לטובה [רבנו בחיי, הדר זקנים].