רגע הכניסה אל בין גלי הים מהווה את נקודת השיא של יציאת מצרים, שבה חוקי הטבע מושהים והתהום הופכת למסלול הצלה. המעבר בים לא היה בהכרח חצייה מגדה אחת לשנייה, אלא ייתכן שההליכה הייתה במסלול חצי מעגלי שהתחיל והסתיים באותו צד של המדבר, ודי היה בכניסה של מרחק קצר אל תוך המים כדי שהדבר ייחשב להליכה בתוך הים [חזקוני, אבן עזרא].
כאשר הכתוב מתאר כי וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, הפרשנים מצביעים על נס כפול. לא רק שהמים נבקעו, אלא שקרקעית הים העמוקה והבוצית התרוממה באורח פלא עד שהשוותה למפלס החוף, כך שעם ישראל לא נדרש לרדת אל מצולות הים אלא צעד בדרך ישרה ונוחה [הכתב והקבלה, מלבי"ם]. הטיט והרפש שעל הקרקעית קפאו והפכו למשטח יבש ומוצק [ספורנו, אור החיים]. יתרה מכך, הבחירה במילה בַּיַּבָּשָׁה ולא "בחרבה" מעידה על כך שלא היה זה אזור צחיח, אלא אדמה שהצמיחה מיד דשא, עשבים ואף אילנות נושאי פרי. נס זה נועד ליישב את דעתם של בני ישראל, ובו זמנית להטעות את המצרים הרודפים לחשוב שהם דוהרים על שדה רגיל ולא בתוך ים [ביאור יש"ר, הדר זקנים, רבנו בחיי].
סדר המילים, המקדים את הכניסה לים להופעת היבשה, חושף את גודל האמונה שנדרשה מהעָם. המדרש מלמד שהים לא נבקע מיד, אלא רק לאחר שבני ישראל נכנסו אל המים עד גובה חוטמם [רבנו בחיי]. בתוך העם היו שתי קבוצות: המאמינים נכנסו אל בְּתוֹךְ הַיָּם עוד בטרם ראו את הדרך, ורק אז הופיעה היַּבָּשָׁה. לעומתם, קטני האמונה סירבו להיכנס למים עד שראו בעיניהם את היבשה [כלי יקר, פרדס יוסף].
לגבי אופי הנס של וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, קיימת מחלוקת. גישה אחת מסבירה שהמים שנדחפו לצדדים ממש קפאו והפכו לחומות של קרח [אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי לא מדובר בחומה פיזית מוצקה, אלא בתיאור פיוטי לכך שרוח הקדים העזה עצרה את זרימת המים הטבעית והחזיקה אותם תלויים באוויר, בדומה לגלים הנעצרים בסערה, מבלי שיישפכו לצדדים [שד"ל, אור החיים].
חומות המים שניצבו מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם שימשו כמגן אסטרטגי שמנע מהמצרים לאגף את מחנה ישראל מהצדדים, והוכיח מעל לכל ספק שאין מדובר בתופעת טבע של שפל [העמק דבר]. עם התקדמות העם, עמוד האש שהלך מאחוריהם המיס את חומות הקרח שנותרו מאחור, וכך ניתק את הדרך חזרה והפיל את המים על המצרים הרודפים [אבן עזרא, מלבי"ם].
ברובד הרוחני, המילה חוֹמָה נכתבת בפסוק זה בכתיב מלא, בניגוד לפסוקים אחרים שבהם היא נכתבת חסר ויכולה להיקרא גם כ"חֵמָה" (כעס). עבור הצדיקים שקפצו למים באמונה, המים שימשו כחומה מגנה. אך עבור קטני האמונה, או אלו שהמרו את פי ה' במהלך החצייה, המים עמדו ב"חמה" ומידת הדין ריחפה מעליהם [כלי יקר]. הגנה זו עמדה לישראל בזכות המצוות שעתידים היו לקיים: המים שמימין הגנו בזכות התורה, שמשמאל בזכות התפילין, שלפניהם בזכות ברית המילה, ושמאחוריהם בזכות מצוות הציצית. בתוך חומות אלו נבקעו שנים עשר שבילים נפרדים לכל שבט, ובהם נוצרו חלונות שקופים שאפשרו לשבטים לראות זה את זה ולשמור על אחדות ורוגע בעת המעבר [רבנו בחיי, הדר זקנים, שפתי כהן, צאינה וראינה].