ברגעי ההכרעה על שפת הים, המערכה מקבלת תפנית דרמטית כאשר הצבא המצרי מחליט לזנק בעקבות בני ישראל אל תוך הים הבקוע. כניסתם של המצרים אל הים נבעה משילוב של תנאי ראות לקויים, אשליה אופטית והתערבות אלוהית.
חלק מן הפרשנים מסבירים כי המרדף התרחש בחסות החשיכה של הלילה. עמוד הענן והערפל הכבד החשיכו את הדרך והסתירו מן המצרים את חומות המים הניצבות משני עבריהם. בשל כך, הדרך נראתה להם כנתיב יבשתי רחב ורגיל, והם כלל לא הרגישו שהם צועדים על קרקעית הים [מלבי"ם, ביאור יש"ר, בכור שור, חזקוני, אבן עזרא]. מנגד, גישה אחרת מצביעה על כך שלקראת באשמורת הבוקר הסתלקו עמוד הענן ועמוד האש. באותו רגע ראו המצרים את בני ישראל צועדים בבטחה על היבשה. מראה הדרך הפתוחה, יחד עם חיזוק הלב שקיבלו מאת ה׳ שגרם להם לחשוב שמדובר ביבשה של ממש, נטע בהם את הביטחון שהתופעה הנסית תימשך מספיק זמן כדי שיוכלו לחצות את המקום המסוכן במהירות, ולכן מיהרו לדהור פנימה [אור החיים, שטיינזלץ, קאסוטו, שפתי כהן].
אף על פי שבתחילת הפסוק נאמר שהמצרים רדפו באמירה כללית, המשך הפסוק מפרט ומונה את הרכב והפרשים. מכאן עולה כי בעוד שכל מחנה מצרים רדף אחרי בני ישראל, בפועל רק הכוח הצבאי המובחר – סוסי פרעה, רכבו ופרשיו – נכנס אֶל תּוֹךְ הַיָּם, ואילו שאר העם לא הספיק להיכנס למקום הבקיעה [העמק דבר]. סדר הכניסה של הכוחות היה מדורג: תחילה נכנסו הסוסים, אחריהם המרכבות, ולבסוף הפרשים [מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על כך שהמילה סוּס מופיעה בלשון יחיד, למרות שהיא מתארת צבא עצום וצמודה למילה ברבים "ופרשיו". אף שניתן לראות בכך שם מין קיבוצי כולל, השימוש בלשון יחיד, יחד עם האזכור המיותר לכאורה של הסוסים שכבר כלולים מעצם טבעם במושג "רכב", נועדו להעביר מסר מהותי [גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד]. הניסוח בלשון יחיד בא ללמד כי למרות עוצמתו האדירה של הצבא המצרי והאיום הגדול שהטיל, הרי שמול כוחו של ה׳ כל הצבא כולו נחשב ונדון כסוס אחד בלבד, חסר כל חשיבות או יכולת עמידה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].