מעבר הנוכחות האלוהית מחזית המחנה אל העורף מסמן את נקודת המפנה הדרמטית של קריעת ים סוף. כאשר הצבא המצרי סוגר על בני ישראל, המדריכים המוכרים של מסע המדבר משנים את תפקידם והופכים לחומת מגן, תוך שינוי סדרי הטבע של יום ולילה.
הפרשנים דנים בזהותו של מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים. הגישה המרכזית בקרב המפרשים רואה בו את השר השמימי הגדול או השליח האלוהי שפועל מתוך הענן ומנהיג אותו [אבן עזרא, רמב"ן, רשב"ם]. דעות אחרות מזהות את המלאך עם עמוד האש עצמו [הטור הארוך, מלבי"ם], או עם הכוח האלוהי המחולל את הנסים [רלב"ג]. גישה ייחודית מציעה שהמלאך הוא למעשה משה רבנו, ששם עצמו בסכנה ועבר למאסף כדי להגן על העם, שכן נביאים נקראים לעיתים במקרא מלאכים [רלב"ג]. יש המפרשים כי הכתוב פותח באזכור סתום של המילה "מלאך", ומיד אחר כך מבהיר שכוונתו היא למעשה לעמוד הענן [חזקוני, הדר זקנים].
הפועל וַיִּסַּע (נע, התקדם) מתפרש על ידי חלק מהמפרשים בלשון עבר מוקדם, כלומר המלאך כבר נסע לאחור עוד בטרם דיבר ה' אל משה [אבן עזרא]. המעבר מֵאַחֲרֵיהֶם נועד בראש ובראשונה ליצור חציצה פיזית וויזואלית בין המחנות [רשב"ם, קאסוטו]. מאחר שהים נבקע והדרך הייתה ברורה, לא היה עוד צורך בענן שינחה את הדרך בחזית, ולכן הוא התפנה לתפקיד של הגנה בעורף [ספורנו, העמק דבר].
הגנה זו הייתה מוחשית ביותר. המלאך והענן שימשו כמעין מגן שספג את החצים ואבני הבליסטראות שירו המצרים [רש"י]. אף על פי שמלאך הוא ישות רוחנית שאינה יכולה לספוג פגיעות פיזיות, הוא עשה זאת באמצעות התלבשותו בתוך המסה הפיזית והעבה של עמוד הענן [גור אריה, שפתי חכמים]. מטרה נוספת למעבר לאחור הייתה להתיך את תהומות הים שקפאו, כדי להפוך את קרקעית הים לטיט טובעני במיוחד עבור המצרים שירדפו אחריהם [ספורנו].
השימוש החריג בשם הָאֱלֹהִים במקום בשם ה' הרגיל, מצביע על נוכחותה של מידת הדין. באותן שעות גורליות, בעקבות תלונות העם, היו ישראל נתונים במשפט שמימי נוקב שקבע האם הם ראויים להינצל או שמא דינם לאבדון יחד עם המצרים [רש"י, רמב"ן, שפתי כהן, ברכת אשר]. עם זאת, מידת הדין התהפכה לרחמים כאשר המלאך בחר לספוג את הפגיעות ולהפוך לסנגורם של ישראל המגן עליהם בגופו [ברטנורא, שפתי כהן].
באשר לתנועת הענן, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מלמד על שינוי בסדרי הטבע. בדרך כלל, עמוד הענן שליווה את המחנה ביום היה מסתלק לחלוטין עם רדת החשכה, ומוחלף בעמוד האש. אולם בלילה זה הענן לא נעלם, אלא עבר לחלקו האחורי של המחנה [רש"י, קאסוטו, מלבי"ם]. מהלך זה יצר תכסיס טקטי מבריק: הענן החשיך את הדרך למצרים ומנע מהם לדעת היכן בדיוק חונים ישראל, וכך גם הסתיר מהם את העובדה שהם נכנסים לתוך ים בוקע ולא הולכים על יבשה רגילה [אור החיים, מלבי"ם]. במקביל, עמוד האש המשיך להאיר לישראל את הלילה. המצרים, שראו את אור האש מבעד לערפל הענן, המשיכו לעקוב אחרי המחנה לאיטם, אך החציצה הכפולה של הענן והאש מנעה מהם להתקרב ולפגוע בעם [רמב"ן, הכתב והקבלה].