שמות, פרק י״ד, פסוק י״ט

בשעת ההכרעה על שפת הים, כאשר ישראל עמדו למשפט שמימי שקבע אם הם ראויים להינצל כפי שמרמז השם הָאֱלֹהִים, שינתה ההשגחה את תפקידה מהנחיה להגנה. מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, בין אם היה זה שליח שמימי, משה רבנו ששם עצמו בסכנה או עמוד האש, וַיִּסַּע, כלומר נע מתפקידו כמי שהַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, שכן הדרך בים כבר נבקעה ולא היה עוד צורך בהכוונת המסע. באותו לילה השתנו סדרי הטבע, וכך וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם, תוך שהוא חורג ממנהגו הרגיל להסתלק ולפנות את מקומו בחשכה. בדרך זו הפכה מידת הדין לרחמים, כאשר הענן והמלאך יצרו חציצה שספגה את חצי המצרים, החשיכה עבורם את הכניסה לים ואף התיכה את קרקעיתו לטיט טובעני.