יציאת מצרים משנה את יחסו של פרעה אל בני ישראל: מעבדים מורדים הם נתפסים כעת כאויב לכל דבר [קונטרס חיבה יתירה]. פרעה יוצא למרדף מתוך תחושה קיומית, שכן הוא סבור כי עצם שלטונו ומלכותו תלויים בישראל, ובלעדיהם בטלה שררתו [שפתי כהן].
הפעולה הראשונה של פרעה היא וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ. פעולת האסירה מתייחסת לקשירת הבהמות וסוסי הרכיבה, ולא למרכבה הפיזית עצמה [שד"ל]. קיימת מחלוקת בין המפרשים כיצד התבצעה פעולה זו. גישה אחת גורסת כי פרעה גזר צו גיוס [קאסוטו] והורה למשרתיו לרתום את סוסיו, כפי שנהוג בקרב מלכים [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים רבים מדגישים כי פרעה חרג מגינוני המלכות ורתם את המרכבה בעצמו [רש"י, חזקוני, גור אריה, מזרחי, צאינה וראינה]. מעשה זה ממחיש כיצד השנאה מקלקלת את השורה ומשבשת את סדרי ההתנהגות המקובלים [חזקוני], ומעיד על זריזותו ולהיטותו לצאת למרדף [רלב"ג].
באשר למילים וְאֶת עַמּוֹ, רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לאזרחים פשוטים, אלא לאנשי צבא, משמר הראש ומבחר חילו [ספורנו, העמק דבר, שפתי כהן, קאסוטו], ויש המדייקים שמדובר בחיילי הרגלים, המובחנים מרוכבי הסוסים [שד"ל]. פרעה הניח שישראל נבוכים ובורחים, ולכן לא גייס המון רב, אלא הסתפק בחילו המובחר ובסוסים ששרדו את מכת הדבר [מלבי"ם].
הביטוי לָקַח עִמּוֹ מעורר שאלה, שכן לא ניתן לקחת בני אדם פיזית, אלא רק למשוך את לבם ודעתם [גור אריה]. החיילים המצרים היו מבועתים וחששו לרדוף אחרי ישראל לאחר שחוו את הניסים שחולל ה' [אור החיים, רלב"ג]. כדי להתגבר על פחדם, פרעה נאלץ לפתות אותם בדברים ולשכנעם [רש"י, מזרחי, צאינה וראינה], אם כי ייתכן שגם הפעיל מידה של כפייה [רלב"ג]. הוא פתח את אוצרות המלכים, חילק להם כסף וזהב, והבטיח לשנות את יחסו אליהם [צאינה וראינה].
המילה עִמּוֹ רומזת על שוויון [משכיל לדוד]; פרעה הבטיח שלא ינהג כמלכים אחרים הנשארים מאחור ולוקחים את החלק הטוב ביותר מהשלל, אלא יצעד בראש כוחותיו, ייקח פיקוד ישיר, ויחלוק עמהם את הביזה בשווה [רש"י, רש"ר הירש]. כך נוצר משחק מילים וקשר עמוק בין עַמּוֹ לבין היותם עִמּוֹ [קאסוטו]. לבסוף, העם הפשוט שהצטרף לחיילים בא בעיקר כדי לבזוז את השלל, אך בניגוד לצבא עצמו, הם לא נכנסו אל תוך הים [קונטרס חיבה יתירה].