רגע המשבר הגדול על שפת ים סוף הופך לנקודת המפנה של הישועה. הציווי הניתן למשה מתווה את הפעולות הפיזיות שיעוררו את הנס, אך בד בבד דורש מהעם תעצומות נפש ואמונה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לביטוי הָרֵם אֶת מַטְּךָ מפתיעה: אין הכוונה להניף את המטה, אלא להפך – להסיר ולסלק אותו מן היד [כלי יקר, הטור הארוך, רבנו בחיי, מלבי"ם, חזקוני, שפתי כהן]. לאחר עשר המכות, נוצר חשש בקרב המצרים וחלק מישראל כי כוחו של משה נובע מהמטה עצמו וכי מדובר בכלי קסם. לכן, דווקא ברגע השיא של קריעת הים, הורה ה' למשה להניח את המטה ולפעול בלעדיו, כדי להוכיח שהישועה מגיעה מאת ה' בלבד, ובכך להביא את העם לאמונה שלמה. לעומת זאת, יש המפרשים את ההוראה כפשוטה – משה, שהניח את מטהו כדי להתפלל, מצטווה כעת להרימו בחזרה [העמק דבר], כדי לתת אות וסימן שהים ייבקע על פי רצון ה' [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ].
לאחר סילוק המטה, הציווי ממשיך למילים וּנְטֵה אֶת יָדְךָ. השימוש ביד כולה נועד לסמל את "היד הגדולה" של ה' שפעלה בים, בניגוד למכות מצרים שהוגדרו רק כ"אצבע אלוהים" [כלי יקר]. פרשנות נוספת מחלקת את התפקידים: נטיית המטה נועדה לעורר את רוח הקדים שתייבש את הים, בעוד נטיית היד נועדה לחצות את המים עצמם [ספורנו]. גישה אחרת מציעה כי היד מסמלת נס נסתר (ייבוש הים לאיטו על ידי הרוח), ואילו המטה מסמל נס גלוי ומיידי. ה' הכין את שתי האפשרויות והתנה אותן באמונתם של ישראל: רק לאחר שקפצו למים במסירות נפש, הופעל הנס הגלוי [העמק דבר].
באשר למילה וּבְקָעֵהוּ, מבחינה דקדוקית ניקוד המילה הושפע מהאות עי"ן שבה [רשב"ם]. מעבר לכך, פעולת הבקיעה אינה מתייחסת רק לחלוקת המים, אלא היא מלשון "בקעה". קרקעית הים הייתה עמוקה ומשופעת, והנס המרכזי היה הרמת הקרקעית והשוואתה לגובה שפת הים, כך שנוצר שביל ישר ונוח להליכה, בעוד המים קופאים והופכים לחומות משני צידי הדרך [הכתב והקבלה, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. עצם בקיעת הים התאפשרה בזכות תנאי שהתנה ה' עם המים עוד מששת ימי בראשית [הדר זקנים], וכן בזכות אברהם אבינו שביקע את עצי העולה בעקידת יצחק [קיצור בעל הטורים].
הפסוק מסתיים בתיאור המסלול: וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. השילוב של הליכה "בתוך הים" ובו זמנית "ביבשה" מצביע על מבחן האמונה שעברו ישראל. הים לא הפך ליבשה מיד; בני ישראל נדרשו לצעוד אל תוך המים הגועשים, ורק כאשר נכנסו פנימה מתוך אמונה שלמה והמים הגיעו עד אפם, הפך הים ליבשה תחת רגליהם [צרור המור, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן]. בנוסף, יש הסבורים כי מסלול ההליכה לא חצה את הים מחוף לחוף, אלא היה מעין שביל בצורת חצי מעגל לאורך אותה שפת ים, במטרה לחמוק מהמצרים שסגרו עליהם מאחור ולהמשיך בבטחה בדרכם [העמק דבר, פרדס יוסף].