בשעות החשכה האחרונות, רגע לפני עלות השחר, מתרחש מפנה דרמטי במערכה על הים. לאחר לילה שבו שימשו עמודי האש והענן כחוצץ המגן על מחנה ישראל, עובר ה' להתקפה חזיתית וגלויה בתוך מחנה הצבא המצרי הרודף, וזורע בו הרס ומבוכה.
המונח בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר מתייחס לשליש האחרון של הלילה. מקור המילה הוא מלשון שמירה והמתנה, שכן הלילה מחולק למשמרות של מלאכים האומרים שירה זה אחר זה, וזוהי העת שבה בני אדם מצפים וממתינים לבוא הבוקר [רש"י, חזקוני, גור אריה]. בחירת התזמון אינה מקרית. אף על פי שהלילה נחשב לרוב כזמן שבו שולטת מידת הדין, ה' הקדים ופעל דווקא בבוקר, שהוא עת רצון שבה נעשים נסים לצדיקים. פעולה זו נועדה לגמול לישראל בזכות אברהם אבינו, שהשכים בבוקר לעשות את רצון ה' בעקידת יצחק. כשם שאברהם שינה את טבעו הרחמן, כך ה' שינה את סדרי הזמנים והקדים את ישועתו עבור זרעו [אור החיים, קיצור בעל הטורים].
הפעולה האלוהית מתוארת במילה וַיַּשְׁקֵף. רוב הפרשנים מסבירים זאת כהבטה מלמעלה ופנייה אל המצרים במטרה להשחיתם, שכן כל לשון "השקפה" בתנ"ך מורה על פורענות ורעה, מלבד יוצא מן הכלל אחד הנוגע למתנות עניים, שבכוחן להפוך את מידת הרוגז לרחמים [רש"י, מזרחי, אלשיך, רש"ר הירש]. גישה ייחודית מציעה כי אין מדובר רק בראייה, אלא בלשון הכאה וחבטה, בדומה למילה "משקוף" שעליו חובטת הדלת בעוצמה [הכתב והקבלה]. פעולה זו נעשתה על ידי ה' בכבודו ובעצמו [אור החיים], או באמצעות מלאך שלוח [אבן עזרא].
ההתקפה בוצעה בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן, אשר הוזזו ממקומם הרגיל והוכנסו ישירות אל תוך מחנה מצרים [ספורנו, מלבי"ם]. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות לאופן שבו פעלו העמודים. הגישה הראשונה מתארת פעולה משולבת על קרקע הים: עמוד הענן, שהיה סמיך ועבה, ירד והרטיב את הקרקע היבשה (שעליה עברו ישראל בבטחה) והפך אותה לטיט חלקלק. מיד לאחריו, עמוד האש הרתיח את הבוץ, מה שגרם לטלפי הסוסים להישמט ולהיתקע [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד]. הגישה השנייה מסבירה כי לא מדובר בעמודים הרגילים, אלא בסערת טבע אימתנית. ה' המטיר על המצרים ברד, מטר סוחף, ברקים של אש מתלקחת ורעמים מחרידים מתוך עננים כבדים [רשב"ם, שד"ל, רלב"ג, קאסוטו]. עצם הערבוב של אש וענן יחד, תופעה שהמצרים לא היו מורגלים בה בלילות החשוכים, עורר בהם חרדה עמוקה [בכור שור, חזקוני].
כתוצאה מכך, וַיָּהָם אֶת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. משמעות המילה היא יצירת מהומה, בלבול, פחד וערבוב, ולעיתים אף כליון והשמדה [רש"י, שד"ל]. המהומה התבטאה בכמה מישורים: במישור הפסיכולוגי והאסטרטגי, ה' נטל מהמצרים את דעתם, את תבונתם הצבאית ואת סימני הדגלים והמחלקות שלהם, כך שהם איבדו כל סדר וארגון ולא ידעו לאן לפנות [רש"י, ריב"א, ברטנורא]. במישור הפיזי, הרעמים העזים, חצי הברק והחום הכבד של האש הבהילו את הסוסים וגרמו לטירוף מוחלט במערך הרכבים [רשב"ם, העמק דבר, ביאור יש"ר]. בנוסף, יש הסוברים כי באותה שעה הכה ה' את המצרים במיני חולאים ומגפות איומות, הם "מדוי מצרים הרעים", שהוסיפו על סבלם ובלבול טרם טביעתם [ספורנו, הכתב והקבלה].