רגע לפני היציאה אל המרחב הפתוח, כאשר הדרך לארץ כנען פתוחה בפני בני ישראל ואין להם כל צורך לחצות את הים, מורה ה' למשה לשנות במפתיע את כיוון המסע. הציווי האלוהי מוביל את העם אל נקודת חניה ספציפית ומדויקת, המהווה למעשה מלכודת אסטרטגית ורוחנית מתוכננת היטב.
וְיָשֻׁבוּ
הציווי לשוב לאחור משמעותו סטייה מהמסלול הישיר ופנייה חזרה לכיוון מצרים [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. המטרה המרכזית במהלך זה היא להטעות את פרעה ולגרום לו לחשוב שבני ישראל תועים ונבוכים במדבר [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. עם זאת, למהלך יש גם מטרה חינוכית עבור בני ישראל עצמם. ה' ידע שבהמשך העם עלול להיבהל ולהטיח האשמות, ולכן יזם פעולה פיזית ומוחשית של חזרה לאחור, כדי שהעם יראה בבירור שה' הוא זה שמפתה את פרעה לרדוף אחריהם כדי להיפרע ממנו, ובכך יימנעו מפחד [אור החיים]. בנוסף, החזרה נועדה לנקות את לב העם ולבחון את אמונתם בהליכה אחר הענן [שפתי כהן], וכן להוכיח למצרים שישראל אינם בדאים שרק ברחו עם רכוש שאול, אלא אכן עומדים בדיבורם לצאת לדרך של שלושה ימים [בכור שור, חזקוני].
פִּי הַחִירֹת
הפרשנים חלוקים באשר למהותו של מקום זה. יש הסבורים כי מדובר בשם מצרי של עיר הממוקמת באזור סואץ [שד"ל, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. לעומתם, הגישה המרכזית בקרב פרשני ימי הביניים היא שזהו שמה החדש של העיר המקראית פיתום [רש"י, חזקוני]. מבחינה גיאוגרפית, המקום מתואר כשני סלעים גבוהים וזקופים שהגיא שביניהם יוצר צורה של פה [רש"י, ברטנורא]. מבחינה רעיונית, המקום נקרא בעבר "פיתום" מלשון "פה סתום", שכן המצרים הציבו שם כשפים ועבודה זרה שמנעו מכל עבד לברוח. כעת, משנשבר כוחה של מצרים והעבדים יצאו לחופשי, שונה שם המקום ל"פי החירות" – המקום שבו הפכו לבני חורין [מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים].
בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם
המיקום המדויק נועד לייצר אשליה של חוסר אונים. "מגדול" מתואר כעיר מבצר בגבול הצפוני של מצרים [שד"ל, קאסוטו]. החניה במיקום הצר שבין המבצר המצרי מצד אחד, הים מצד שני, והצבא הרודף מאחור, נטעה בלב פרעה ביטחון מוחלט שניצחונו מובטח ושלישראל אין דרך מילוט [מלבי"ם].
בַּעַל צְפֹן
מקום זה קרוי על שם אליל מצרי או כנעני [קאסוטו]. הפרשנים מסבירים כי מדובר בצורת נחושת שהכינו החרטומים על פי המזלות כדי לעצור עבדים בורחים [אבן עזרא, תולדות יצחק], באליל האחראי על הרס וחורבן [שד"ל, מלבי"ם], או באליל הממונה על השפעת זהב ועושר [כלי יקר].
הפרשנים מסכימים כי ה' השמיד את כל אלוהי מצרים במכת בכורות, אך השאיר את האליל הזה בכוונה תחילה. ההשארה נועדה לייצר פיתיון עבור המצרים, שיחשבו כי אלוהיהם חזק וקשה, וכי הוא זה שעצר את ישראל מלברוח וסגר עליהם את המדבר [רש"י, רבנו בחיי]. פרעה, שסבר כי ישראל נטלו את ממונו שלא כדין, האמין כי "בעל צפון" – האחראי על העושר – יתבע כעת את עלבונו וישיב את הכסף [כלי יקר].
מעבר להטעיית המצרים, הועלו סיבות נוספות להשארת האליל. יש שפירשו כי זו הייתה העבודה הזרה שישראל עצמם עבדו במצרים, וה' רצה לנסות אותם האם יעזבו אותה בלב שלם גם כשנראה שכוחה עדיין קיים, וכן להראות להם את חומרת חטאם [משכיל לדוד]. פירוש אחר מציע כי במקום זה בדיוק טמן יוסף את כל הכסף והזהב שאסף בשנות הרעב, וכעת ה' הוביל את ישראל לשם כדי לגלות להם את המטמון ולהעשירם [שפתי כהן].
עלתה השאלה כיצד ייתכן שה' מצווה על בני ישראל לחנות במכוון בסמוך לעבודה זרה, דבר האסור על פי ההלכה. התשובה לכך היא שהאיסור חל על בני אדם ולא על ה', או לחלופין, שהדבר התרחש בטרם ניתנה התורה [דעת זקנים, הדר זקנים].
נִכְחוֹ
משמעות המילה היא "מולו" או "מנגד" [אבן עזרא, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. החניה הישירה מול האליל גרמה לפרעה להקריב לו קורבנות בביטחון מלא [הדר זקנים, דעת זקנים]. בסופו של דבר, באותו מקום ממש שבו נכנסו המצרים לים מתוך תחושת ניצחון, הם מצאו את מותם, והים פלט אותם בצד הנגדי, היכן שיצאו בני ישראל [קיצור בעל הטורים].