לקראת העימות הסופי על שפת הים, המערכה עוברת לשלב של התערבות אלוהית ישירה בתודעתו של מנהיג מצרים. המטרה אינה רק שחרור פיזי של העם, אלא יצירת אירוע היסטורי מהדהד שיחתום את פרשת השעבוד, יבהיר את מאזן הכוחות בעולם, ויעמיד במבחן את מידת הביטחון של בני ישראל.
וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם
לאחר מכת בכורות הקשה, רוחו של פרעה נשברה לחלוטין. בדרך הטבע, הוא מעולם לא היה מעז לרדוף אחרי בני ישראל, לא כל שכן להיכנס אחריהם לתוך ים נבקע. לכן, ה' היה חייב להתערב באופן על־טבעי ולחזק את לבו, כדי לנסוך בו אומץ ושיגעון שיובילו אותו למרדף [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. התערבות זו גרמה לפרעה לשכוח כליל את כל המכות שספג [אבן עזרא].
למהלך זה של חיזוק הלב ישנה גם מטרה משפטית ומוסרית: ברגע שפרעה בוחר לצאת למלחמה ולרדוף אחרי בני ישראל כדי למנוע מהם לחזור, הוא הופך לתוקפן. בכך הוא מסיר מבני ישראל את החובה להשיב למצרים את הרכוש ששאלו מהם בטרם יצאו [בכור שור, חזקוני].
וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכׇל חֵילוֹ
תכליתו של המרדף היא גילוי כבוד ה' בעולם. הפרשנים מסכימים כי כאשר ה' עושה דין ומתנקם ברשעים, שמו מתגדל, מתכבד ומפורסם בעולם כולו, ומידת צדקו מתגלה [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר]. הכתוב מדגיש כי הפורענות תפגע קודם כל בְּפַרְעֹה, משום שהוא זה שהתחיל בעבירה ובשעבוד, ולכן שורת הדין מחייבת שהעונש יתחיל ממנו [רש"י, פרדס יוסף]. עם זאת, הדין בים סוף יחול רק על חֵילוֹ של פרעה, קרי המערך הצבאי שלו, ולא על המון העם המצרי [העמק דבר].
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'
הנס בים נועד להביא לידיעה ברורה של אלוהות ה'. אך מי הם אותם "מצרים" שידעו זאת?
הגישה המרכזית סוברת כי מדובר בהמון העם המצרי שנשאר במצרים. עד כה, רק פרעה וסביבתו הקרובה חוו את עוצמת המכות מקרוב, בעוד שהאזרחים הפשוטים רק ראו את המכות באות וחולפות. כעת, לנוכח הפלא העצום של קריעת הים, תכיר האומה המצרית כולה בגדולת ה' [העמק דבר, מלבי"ם]. ידיעה זו מהווה סגירת מעגל ופירעון על שאלתו המתריסה של פרעה בתחילת הדרך "מי ה'", כאשר כעת גם הוא וגם עמו ידעו את התשובה [קאסוטו, שפתי כהן].
גישה אחרת מפרשת כי הידיעה תגיע דווקא אל החיילים המצרים הנטבעים בים, שיכירו את ה' ברגעים האחרונים שלפני מותם [אבן עזרא].
בנוסף, לידיעה של המצרים יש השלכה ישירה על בני ישראל: כאשר המצרים יכירו בעוצמת ה', בני ישראל יוכלו להיות רגועים ובטוחים שהמצרים ייראו מפני ה' ולא ירדפו אחריהם לעולם [רלב"ג].
וַיַּעֲשׂוּ כֵן
סיומו של הפסוק בא להגיד את שבחם של בני ישראל. אף על פי שהצטוו לחזור לאחור ולהתקרב אל רודפיהם, הם לא הרהרו אחר הציווי, לא התלוננו ולא ניסו לברוח, אלא צייתו לדברי משה באמונה ובביטחון [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. ציות זה בולט במיוחד לאור העובדה שבאותו שלב בני ישראל טרם ידעו שפרעה אכן עתיד לרדוף אחריהם, שכן הדבר נאמר בנבואה למשה בלבד, ובכל זאת הם חנו בשקט ובבטחה במקום שאליו הוכוונו [קאסוטו, ברכת אשר]. מנגד, יש מי שרואה בציות זה פעולה שנעשתה מחוסר ברירה ומתוך יראה מפני משה, ולאו דווקא מתוך לב שלם [משכיל לדוד].