ברגעי אימה, כאשר בני ישראל לכודים בין הים לבין הצבא המצרי הרודף אחריהם, הם מטיחים במשה האשמה קשה. מתוך ייאוש פנימי עמוק, הם מצהירים כי עבדות ודאית ומוכרת עדיפה על פני חירות שסופה אבדון.
הקושי המרכזי מתעורר לנוכח טענת העם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם. קריאה לאחור בספר שמות אינה מגלה בשום מקום אמירה מפורשת שבה ביקשו ישראל ממשה להניח להם להישאר עבדים.
חלק מהפרשנים מסבירים בפשטות כי התורה אינה מתעדת כל פרט וכל שיחה שהתקיימה. העובדה שהעם מטיח דברים אלו בפניו של משה, מעידה כי דברים ברוח זו אכן נאמרו במצרים, שכן לא סביר שהיו ממציאים טענה שקרית לחלוטין מול מי שנכח שם [אבן עזרא, אם למקרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם מתייחס לתלונתו הקודמת במצרים, כאשר פרעה הכביד את עול העבודה בעקבות פניית משה, והם זעקו "יֵרֶא ה׳ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט". אמנם באותה שעה הם לא דיברו על סכנת מוות במדבר, אך כעת, מול הים, הם טוענים כי חששותיהם מאז התאמתו לחלוטין. הם מרגישים שצדקו כשהתנגדו למהלך הגאולה, שכן כבר אז חזו שברגע שייוודע לפרעה שהם בורחים, הוא ירדוף אחריהם בחרב כדי להורגם [רש"י, מזרחי, כלי יקר, בכור שור].
מנקודת מבט פסיכולוגית, ניתן לראות כאן תגובה אנושית טבעית למצב של סכנה קיצונית. מתוך חרדה עמוקה, הזיכרון של בני ישראל מתעוות מעט; נדמה להם כעת שמחאתם במצרים הייתה חריפה ומפורשת יותר, וכאילו כבר אז ראו את הנולד והזהירו מפני המוות במדבר [קאסוטו, שד"ל]. ייתכן גם שזוהי אמירה רטורית של תסכול: "זה מה שהיה עלינו לומר לך כבר אז במצרים!" [כלי יקר].
הקריאה חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם מבטאת רצון בסיסי לחיים. העם דוחה את האשליות הבלתי מציאותיות על ארץ רחוקה, ואינו אוהב את החופש עד כדי מסירות נפש. הם באים בטענה למשה שבחר עבורם במוות במקום בעוני ובעבדות, מתוך פחד טבעי ורציונלי מחרב המצרים, מסכנות המדבר, משבטים נודדים ומרעב [מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].
ברובד עמוק יותר, העדפת העבדות נבעה גם ממניעים של בשלות רוחנית. תהליך השעבוד במצרים נועד לזכך את העם כבתוך כור היתוך. היו מבני ישראל שהרגישו כי טרם נזדככו לחלוטין, וחששו שקדושת המדבר והקרבה לה׳ יהיו למעלה מכוחותיהם ויגרמו למותם, ולכן העדיפו להישאר תחת שר מצרים עד שיושלם התיקון [נחלת יעקב].
בנוסף, בשלב מוקדם זה של יציאת מצרים, בטרם קיבלו את התורה, השעבוד הפיזי נתפס בעיניהם כנסבל וקל יותר לעומת סכנת מוות. רק מאוחר יותר, לאחר שיתקדשו ויקבלו עול מצוות, ישתנה סולם הערכים שלהם, והם יבינו ששעבוד רוחני תחת שלטון זר קשה ומסוכן יותר ממוות פיזי [חתם סופר].
מבחינה לשונית, הפרשנים מדייקים בניקוד המילה מִמֻּתֵנוּ. מכיוון שהאות מ"ם מנוקדת בקובוץ (שורוק) ולא בחולם, אין מדובר בשם עצם סתמי שמשמעותו "מהמוות שלנו", אלא בפועל (מקור) שמשמעותו "מאשר נמות". כלומר, בני ישראל שמים את עצמם במרכז ואומרים: עדיף לנו לעבוד את מצרים מאשר שאנחנו נמות כאן במדבר [רש"י, גור אריה, דברי דוד, ביאור יש"ר].