שמות, פרק י״ד, פסוק י״ב

מתוך אימה וייאוש מול הצבא הרודף, בני ישראל מטיחים במשה כי חזו את האסון מראש וטוענים הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם. אף שקריאה זו לא תועדה במפורש, היא משקפת את מחאתם הקודמת כשפרעה הכביד את העבודה, או נובעת מזיכרון שהתעוות בלהט הסכנה. העם דורש ממשה חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם, מתוך דחף הישרדותי המעדיף את הוודאות שבעבדות על פני חירות שסופה אבדון. בשלב זה של יציאת מצרים השעבוד הפיזי נתפס בעיניהם כנסבל וקל יותר לעומת סכנת המוות, ולכן הם מצהירים כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. המילה מִמֻּתֵנוּ פירושה מאשר שאנחנו נמות, והיא מדגישה את בחירתם הטבעית בחיים, גם אם תחת שלטון זר.