שמות, פרק י״ד, פסוק י״א

אימת הצבא המצרי הרודף והסכנה המיידית מעוררות חרדה עמוקה בקרב חלקים מן העם, אשר חושדים כי היציאה הייתה יוזמה אישית של מנהיגם ולא מהלך אלוקי מאת ה', ועל כן וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דברי כעס וייאוש. מתוך ציניות הם מטיחים בו את השאלה המודגשת בכפל של מילות שלילה, הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, כלומר, האם מחמת חוסר מוחלט של מקומות קבורה הוצאת אותנו משם. לטענתם, אם נגזר עליהם למות, עדיף היה להילחם ולמצוא את מותם במקום מיושב שבו יזכו לקבורה, ולא לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר ולהישאר מוטלים בשממה. חרדתם העמוקה ממוות בייסורי רעב וצמא גורמת להם לזעוק מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם, תוך שימוש במילה המבטאת פעולה שהושלמה, מתוך תחושה שגורלם המר כבר נחתם.