רגעי השיא של קריעת ים סוף מתרחשים עם עלות השחר. לאחר הלילה הדרמטי שבו חצו בני ישראל את הים ביבשה, התמונה מתהפכת: מסלול ההצלה המופלא הופך למלכודת מוות עבור הרודפים. הכתוב מתאר את חזרת הטבע למסלולו, אך באופן המכוון בדייקנות אלוהית כדי להשלים את מפלת מצרים ולהאיר את אור גאולתם של ישראל.
המילים לִפְנוֹת בֹּקֶר מציינות את העת שבה הלילה מסתיים והבוקר מתקרב [רש"י, אבן עזרא]. ציון הזמן אינו רק פרט טכני, אלא סמלי: עם עלות השחר, משהחל היום להאיר, הפציעה גם ישועתם של ישראל [ברכת אשר].
ביאור המילה לְאֵיתָנוֹ מתפצל לשני כיוונים מרכזיים. הגישה המרכזית בפשט הכתובים היא שמדובר בחזרה לתוקפו, לחוזקו ולגבורתו הראשונית של הים [רש"י, אבן עזרא, שד"ל, רבנו בחיי, שטיינזלץ]. מים שנעצרו ושוחררו חוזרים לשטוף בעוצמה רבה אף יותר מטבעם הרגיל [פרדס יוסף]. גישה משלימה מסבירה שהים פשוט שב למקומו ולטבעו המקורי, שכן טבעו של חלק שנפרד הוא לחזור אל הכלל עם סור הסיבה המפרידה [העמק דבר, ביאור יש"ר].
במישור המדרשי, הפרשנים מסכימים כי המילה רומזת ל"תנאו" – תנאי שהתנה ה׳ עם הים עוד בששת ימי בראשית שיבקע לפני ישראל [אור החיים, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. גישה זו מדגישה כי הנס לא היה שינוי פתאומי או שבירה של חוקי הטבע, אלא תוכנית אלוהית קדומה שהוטבעה בבריאה מראש [רבנו בחיי, צפנת פענח]. התנאי במעשה בראשית היה הכרחי משום שבאותה עת ישראל ומצרים היו שניהם עובדי עבודה זרה, והים לא היה נקרע בזכותם העכשווית, אלא בזכות ייעודם העתידי שעליו מושתת קיום העולם [נחלת יעקב]. יש המוסיפים כי הים חזר לאיתנו בזכותו של אברהם אבינו, המכונה "איתן" [שפתי כהן].
המילים וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ מציגות תמונה אירונית וטרגית: המצרים המנסים להימלט מוצאים עצמם רצים היישר אל תוך האבדון. כיצד קרה הדבר? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמצרים היו מהוממים, מבולבלים ומטורפים מפחד, ובחשבם שהם בורחים חזרה ליבשה כדי להינצל, הם למעשה רצו בטעות לקראת המים [רש"י, אבן עזרא, ספורנו]. יש המסבירים כי המים החלו לחזור למקומם קודם כל באזור חופי הים, וכאשר המצרים ניסו לסגת לאחור ולעלות אל החוף שממנו באו, הם פגעו במים שכבר חסמו את דרכם [רשב"ם, חזקוני, מלבי"ם, חתם סופר]. גישה אחרת מתארת שהמים עצמם, כאילו היו יצור חי, רצו לקראת המצרים כדי לבלוע אותם, כפי שעושים נבראים המזדרזים לעשות את רצון קונם [אור החיים, הדר זקנים].
המילה וַיְנַעֵר (מלשון ניעור ושפיכה) מתארת את אופן השמדתם. הדימוי הרווח בקרב הפרשנים הוא של אדם המנער קדרה, והופך את העליון למטה ואת התחתון למעלה. כך עלו וירדו המצרים והשתברו בתוך הים [רש"י, ביאור יש"ר]. הניעור מתאר גם את השלכתם הפיזית מכלי הרכב: המים התרוממו, הפכו את המרכבות, וניערו את הרוכבים מתוכן היישר אל קרקעית הים, שם שקעו כאבן מרוב אימה מבלי שניסו כלל לשחות [ספורנו, רש"ר הירש]. פעולה אלימה זו נועדה, בין היתר, לבטל את כוחם של שחיינים מומחים שאולי היו מצליחים לשרוד בים רגיל [אור החיים, אלשיך].
חלק מהפרשנים מדגישים את מימד ההכרה בעונש: ה׳ נתן במצרים חיות מיוחדת בתוך הניעור כדי שיוכלו לחוש את הייסורים ולא ימותו מיד [רש"י, משכיל לדוד], ואף גרם להם לצעוק בקול גדול כדי שישראל ישמעו וידעו בוודאות שרודפיהם טבעו [רלב"ג]. ברובד הרוחני, הניעור לא הופנה רק כלפי החיילים בשר ודם, אלא ה׳ ניער תחילה את שרו הרוחני של העם המצרי בשמים, והשליט עליו את כוחות הטבע [אור החיים, אלשיך]. מראה מפלתם המוחלטת של המצרים הוא שהביא את ישראל לאמונה שלמה ולשירת ההודיה [צרור המור].