קרה לכם פעם שממש נבהלתם ממשהו, ומרוב פחד התחלתם לכעוס על מישהו שאתם אוהבים וסומכים עליו?
זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל כשהם עמדו מול הים והמצרים רדפו אחריהם. רק קצת לפני כן הם יצאו ממצרים בשמחה גדולה, ופתאום הם הרגישו בסכנה. המחנה בעצם התחלק לשניים: האנשים המאמינים צעקו והתפללו אל ה׳ מכל הלב שיעזור להם. אבל היו שם גם אנשים אחרים, שכל כך נבהלו עד ששכחו את הניסים והתחילו להתלונן. מרוב ייאוש, הם אפילו חשדו שמשה הוציא אותם ממצרים על דעת עצמו, ולא בגלל שה׳ אמר לו.
מתוך הלחץ, הם שאלו את משה שאלה עוקצנית: הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים במצרים? כלומר, האם חסרים קברים במצרים שלקחת אותנו לכאן? למרות הפחד העצום, הם השתמשו בסוג של צחוק מריר ושאלו אם כל הטרחה של יציאת מצרים הייתה רק כדי למצוא להם מקום חדש להיקבר בו. הפחד שלהם לָמוּת בַּמִּדְבָּר היה אמיתי מאוד. הם חששו שגם אם המצרים לא יילחמו בהם, הם פשוט ייתקעו במדבר בלי אוכל ומים. בנוסף, הם פחדו שבמדבר השומם לא תהיה להם קבורה מכובדת כמו שיש בעיר מסודרת.
הם צעקו אל משה: מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ. המילים האלה מראות משהו מעניין מאוד: בני ישראל מתחרטים על כך שיצאו ממצרים בדיוק באותן מילים שבהן פרעה השתמש כשהתחרט ששחרר אותם. הפחד הגדול והדאגה לעתיד גרמו להם להכעיס את ה׳, ולשכוח לרגע שמי שבאמת מנהיג אותם, דואג להם ושומר עליהם מלמעלה הוא ה׳ בעצמו.