תארו לעצמכם שאתם יוצאים סוף סוף לחופשי, ולפתע אתם שומעים רעש של צבא אדיר מתקרב מאחוריכם. המילים וּפַרְעֹה הִקְרִיב מספרות לנו שפרעה לא נשאר מוגן מאחור כמו שמלכים בדרך כלל עושים בזמן מלחמה. הוא כל כך רצה לתפוס את בני ישראל, שהוא התאמץ, מיהר והוביל את הצבא ממש בעצמו.
כשהם שמעו את הרעש, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, כלומר הם הסתכלו רחוק כדי להבין מה מתקרב אליהם. ואז הם ראו: וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם. יצא לכם לחשוב למה המילה נסע כתובה בלשון יחיד ולא ברבים? זה בא ללמד אותנו שהצבא המצרי היה מאוחד לגמרי, והם רדפו אחרי בני ישראל בלב אחד וכאיש אחד.
באותו רגע, וַיִּירְאוּ מְאֹד. למה הם כל כך פחדו? צריך לזכור שבני ישראל היו עם של עבדים שרק עכשיו יצאו לחופשי. הם לא היו אנשי מלחמה, ופתאום הם מצאו את עצמם לכודים בין הים למדבר, כשהם צריכים לשמור על הילדים והמשפחות שלהם מול האדונים החזקים שלהם לשעבר.
מתוך הפחד הגדול, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. הצעקה הזו הייתה תפילה טבעית מעומק הלב. בשעת הצרה, בני ישראל עשו בדיוק את מה שלימדו אותם האבות שלהם, אברהם, יצחק ויעקב. הם ידעו שהכוח האמיתי שלהם הוא לא בכלי נשק, אלא בתפילה לה'.