שמות, פרק י״ד, פסוק כ״ב

תארו לעצמכם שאתם עומדים מול ים ענק וגועש, כשמאחוריכם צבא שלם שרודף אחריכם. מה הדבר הראשון שהייתם עושים? בני ישראל היו צריכים להיות אמיצים מאוד ולהראות אמונה גדולה בה׳. הם לא חיכו שהים ייפתח, אלא צעדו ממש בְּתוֹךְ הַיָּם כשהוא עוד היה מלא במים. רק כשהמים הגיעו להם כמעט עד האף, קרה הנס הגדול והים הפך להיות בַּיַּבָּשָׁה. אבל זו לא הייתה סתם אדמה רטובה ובוצית. ה׳ עשה נס מיוחד: קרקעית הים העמוקה התרוממה למעלה והפכה לשביל ישר ונוח, והבוץ קפא והפך למשטח יציב. יותר מזה, על האדמה הזו צמחו מיד דשא, עשבים ואפילו עצי פרי, כדי שבני ישראל ירגישו רגועים ובטוחים. באותו זמן, המים עצמם קפאו והפכו להיות חוֹמָה מוצקה של קרח שהגנה עליהם מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. בתוך חומות הקרח האלה נפתחו שנים עשר שבילים נפרדים, אחד לכל שבט. כדי שאף אחד לא יפחד או ירגיש לבד, ה׳ יצר בחומות המים מעין חלונות שקופים, כך שכל השבטים יכלו לראות זה את זה ולהמשיך לצעוד יחד ברוגע ובשלום.