תאר לעצמך שאתה עומד מול ים ענק וגלי, ופתאום הוא הופך לשביל הליכה. איך דבר כזה בכלל קורה? על שפת הים התרחש שיתוף פעולה מיוחד ופלאי. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ מלמד אותנו שברגע שמשה הצביע עם ידו, הפעולה הזו היא שגרמה לים להיבקע.
במקביל, וַיּוֹלֶךְ ה׳ אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה. ה׳ בחר להשתמש ברוח חזקה מאוד, שהיא תופעת טבע, כדי לבלבל את המצרים. כשהמצרים ראו את הסערה, הם חשבו שזה רק מזג אוויר סוער ולא התערבות ישירה של ה׳, ולכן הם לא פחדו להמשיך לרדוף אחרי עם ישראל אל תוך הים. הרוח החזקה הזו נשבה כׇּל־הַלַּיְלָה ברציפות, גם בזמן שעם ישראל צעד בבטחה.
הרוח ייבשה את האדמה והפכה אותה לֶחָרָבָה, כלומר למצב שבו החלק העליון יבש ונוח להליכה, למרות שמתחת האדמה הייתה עדיין קצת לחה ובוצית. כדי שהדרך תהיה ישרה ולא תלולה ועמוקה מדי, המים העמוקים ביותר קפאו והפכו לשביל נוח ושטוח.
המילה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם נכתבה במקום לכתוב שהים נבקע, כדי ללמד אותנו שבאותו רגע מיוחד כל המים בעולם נבקעו, אפילו מים שהיו בתוך כוסות וקערות! ההליכה בתוך הים הייתה מלאה בניסים מדהימים. המים עמדו כמו חומות של אבנים שקופות כמו זכוכית, ובתוכם נוצרו שנים עשר שבילים נפרדים, שביל לכל שבט. ואם מישהו היה צמא בדרך, הקירות הוציאו מים מתוקים לשתייה, שקפאו מיד כשהגיעו לרצפה כדי שלא ייווצר בוץ מתחת לרגליים.