תארו לעצמכם שאתם עוברים לגור בארמון ענק ומפואר, אבל עמוק בלב אתם יודעים שאתם שייכים למשפחה אחרת. זה בדיוק מה שקרה כאן. לאחר שהתינוק גדל מעט וסיים לינוק מאמו, הוא חזר אל ארמון המלוכה. המילים וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד מספרות לנו על המעבר הזה. ה' תכנן את הדברים בצורה מיוחדת מאוד: בארמון הילד למד חוכמה, אומץ והתנהגות של מלכים, אבל בזכות השנים הראשונות שהיה עם אמו האמיתית, הוא תמיד זכר שהוא שייך לעם שלו.
הנסיכה, בת פרעה, אימצה אותו באהבה גדולה, ועל כך נאמר וַיְהִי לָהּ לְבֵן. מי שמציל ילד ומגדל אותו, נחשב ממש כמו ההורה שלו לכל דבר. עכשיו הגיע הזמן לתת לילד שם, והנסיכה מחליטה: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה. היא מסבירה את הבחירה שלה ואומרת כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. המילה מְשִׁיתִהוּ פירושה למשוך ולהוציא החוצה בעדינות רבה.
אבל יצא לכם פעם לחשוב, אם הוציאו אותו מהמים, לא היה מתאים יותר לקרוא לו בשם כמו משוי, שמשמעותו מישהו שהוציאו אותו? הסיבה היא שהשם ניתן ברוח הקודש ומרמז על העתיד. הוא נקרא מֹשֶׁה כי התפקיד הגדול שלו יהיה למשות ולהוציא אנשים אחרים מצרה, ובמיוחד להוציא את עם ישראל לחופשי.
בסוף התיאור מופיעה המילה וַתֹּאמֶר. למה בת פרעה הייתה צריכה להכריז על כך בקול רם מול כולם? זה היה רעיון חכם מאוד מצידה. היא רצתה שכולם ישמעו שהיא רק משתה מהנהר ילד שטובע, כאילו שהוא כבר נזרק למים בגלל הגזירה של המלך. בדרך זו היא הסתירה את הכוונה האמיתית שלה להציל ילד עברי, וכך הגנה עליו כדי שאף אחד לא יפגע בו.