יצא לכם פעם לארח אורח מאוד חשוב ולהשקיע בסידור החדר שלו? אחרי שהכל כבר עומד במקום, המיטה, השולחן והכיסא, מה הדבר האחרון שעושים כדי שהחדר יהיה מושלם? מוסיפים ריח טוב ונעים. בדיוק כך קרה כשבנו את המשכן. אחרי שסיימו להכין את כל הכלים המיוחדים כדי שה' ישכון בתוך עם ישראל, הגיע הזמן להוסיף את מזבח הזהב.
התורה אומרת שצריך לעשות מזבח. אולי תשאלו את עצמכם, למה קוראים לו ככה? הרי על המזבח הזה לא הקריבו בעלי חיים. התשובה היא שהצורה שלו הייתה דומה למזבח רגיל, והוא שימש לעבודת קודש. התפקיד שלו היה להיות מקטר קטרת, כלומר, מקום שבו מעלים עשן של קטורת עם ריח נפלא. המזבח הזה היה מיוחד ובלעדי רק לקטורת, ולא לשום דבר אחר.
למה הציווי עליו מופיע רק עכשיו, בסוף? כי אחרי שה' כבר השרה את השכינה שלו במשכן, הקטורת היא כמו מתנה של ריח טוב שמביאים למלך בתוך ארמון המלכות שלו, כדי לחלוק לו כבוד מיוחד.
למזבח הזה יש גם משמעות עמוקה מאוד. המזבח הגדול שהיה בחוץ נועד לכפר על הגוף שלנו, אבל מזבח הזהב הפנימי קשור לנשמה הטהורה שלנו. עשן הקטורת שעולה למעלה מזכיר את הנשמה שתמיד שואפת להתקרב לה'. העבודה על המזבח הזה הייתה שקטה ופרטית. כשהכהן הקטיר את הקטורת, אף אחד לא היה שם חוץ ממנו ומה'. זה מלמד אותנו על המעלה הגדולה של עשיית דברים טובים בשקט, רק בינינו לבין ה', בלי לחפש שכולם יראו. בנוסף, בסוד של הקטורת היה כוח מיוחד להגן על העם, לעצור מחלות, ולהביא לישראל שמחה ורחמים.